האונגציפר

מקורו של הגלגול, של קפקא שיצא לאור בשנת 1916 , הוא אולי במכתב שכתב קפקא למקס ברוד כ-12 שנים קודם לכן ב- 24 לאוגוסט 1904, כאשר היה בן 21: "לפני כמה ימים, כשפקחתי את עיני משנת צהריים קצרה ועדיין לא הייתי בטוח לגמרי שאני חי, שמעתי את אמי אומרת מן המרפסת בקול טבעי 'מה את עושה?', מלמטה ענתה לה אשה 'אני אוכלת ארוחת ארבע בגינה'  ואני השתוממתי על יכולתם של בני האדם לחיות את חייהם בהחלטיות כזו" (תרגום אילנה המרמן באחרית דבר לגזר דין וסיפורים אחרים)

מכאן יצר קפקא את אחד ממשפטי הפתיחה היותר מכים בראש בספרות הפותח את "הגלגול" של קפקא: "כשהתעורר גרגור סמסא בוקר אחד מחלומות טרופים גילה שהפך במיטתו לשרץ ענקי" (גם כן תרגום של אילנה המרמן בקובץ "רופא כפרי" הוצאת עם עובד) אלא שכרגיל אצל קפקא מילת המפתח, היצור אליו הפך גרגור סמסא הוא מושג אינגמטי, בגרמנית אונגציפר שפירושו המדוייק רחוק מלהיות ברור. בתרגום האנגלי של וילה ואדוין מואיר, בהוצאת פינגווין קלסיקה מודרנית בספר המרופט משנת 1966 במחיר 3/6 המסורתי,  שאני מחזיק בידי, הוא הופך לחרק ענקי, יש שתרגמו לג'וק, ואילו ולדימיר נבוקוב כאשר היה מורה לספרות בעל מבטא רוסי מצחיק, באוניברסיטת קורנל משנת 1948 עד 1958 (קורס ספרות רוסית ואירופאית  311-312), משתמש בידיעותיו כאספן פרפרים וקובע בפסקנות כי גרגור סמסא הפך לחיפושית ענקית, ומספר לתלמידיו  בעיניים נוצצות כי מתחת לשיריון הנוקשה של החיפושית מסתתרים כנפיים מרהיבות, שאילו רק ידע עליהם גרגור סמסא היה סופו הרבה פחות עלוב. נבוקוב גם כועס מאד  על ההיגוי הלקוי של סמסה בגרמנית ומתקן לזאמזה. (לקט מן ההרצאות של נבוקוב בקורנל "הרצאות בספרות" יצא לאור באנגלית) אך סמסה הוא סמסה בכל התרגומים כולל זה שבעברית על מתרגמיו השונים. ואין ספק שאובדן האפקט הזמזומי והציפצופי זמזה והאונגציפר לאורך כל הספר , הוא אבידה גדולה בתרגומים השונים. העיבוד של פיטר קופר את "הגלגול לקומיקס, המציג את האונגציפר במלוא הדרו, לרבות שני המחושים היוצאים מראשו, שש רגליים מסוריות. הוא המרייה מפורשת של רצונו של קפקא שהזהיר את המוציא לאור של הספר, "רופא כפרי", שבו נכלל הגלגול, שהוא אחד הבודדים שיצא לאור בחיי קפקא, שלא לתת דימוי גראפי כלשהו ל"אונגציפר" שלו,  לא ג'וק הפציר במו"ל בדמעות, בשום אופן לא ג'וק וגם לא חיפושית הזבל, כפי שזמזה מכונה לקראת סוף הסיפור, אבל קפקא המסכן כבר רגיל שממרים את רצונו ולא שורפים את ספריו ולא אוספים אותם מן הספריות, ומתפרסמים מכתביו הפרטיים ויומנו של קפקא שכה חרד לפרטיותו ואפילו והמכתב לאביו, נשלח לכל דורש, כך שמן הסתם ישלים עם חשיפת האונגציפר לציבור. יחד עם זאת  פיטר קופר מממש את משאלתו של קפקא להעלמת האונגציפר באופן מתוחכם, הוא כמובן אינו יכול להימנע מהצגתו של האונגציפר, שכבר עוצב קודם על ידי רוברט קראמב באיוריו לביוגרפיה הספרותית של קפקא שכתב דוד מאירוביץ, אך במקום להסתיר את החרק או השרץ הוא מסתיר את המילה   והספר נפתח במילים: "כשגרגור סמסה התעורר בוקר אחד מחלומות מטרידים הוא גילה שהוא השתנה…" ואת האונגציפר אנחנו רואים בדף הבא, משהו בין ג'וק חיפושית וחייזר. האמת היא  שקפקא תמיד היה קומיקס אפל, אורבני, במילים, והעובדה שספק אם ראה קומיקס בחייו, ובכל מקרה הקומיקס אינו מוזכר באף אחד מכתביו, מכתביו, יומניו, אינה הופכת את ספריו לפחות מקומיקס. המשפטים הקצרים הכל כך מתאימים לבלוני הקומיקס, החדרים, הדירות, המנורות, בעלת הבית, הפנסיון, דיירי המשנה המופיעים תדיר בספריו וסיפוריו הם קומיקס במיטבו. היכולת שלו לקרב את המבט לפרט משני ולהרחיק המיקוד לתמונת על כמו שני השכנים המציצים לדירתו של יוסף ק כאשר מגיעים אליו בעלי המדים המשונים המתוארים בפרטי פרטים קומיקסיים  ב"המשפט", או תמונת הסיום של "המשפט" כאשר הוא נשחט על ידי שני שומריו הלבושים כליצני פנטומימה. תמונת המילים האחרונות של הספר העולות לשמיים כמו בלון נקוב: "כמו כלב", והשכן הסוגר את החלון, הם קומיקס. השפעתו של קפקא על הקומיקס לא ניתנת לשיעור, וניתן להתרשם ממנה גם בתחייה העברית המאוחרת של הנובלה הגראפית. נמצא את קפקא אצל רוברט קראמב שיצא לאחרונה בעברית, אם כי משום מה דווקא סיפורי התורה שלו ולא למשל הסידרה הפסיכוטית "השיממון הבלתי נסבל של הקיום". וגם מאוס של ארט ספיגלמן יצא לאור על שני חלקיו כעשרים שנה לאחר שפורסם במקור, הוא קפקא ואנו חסרים עדיין את בן קצ'ור והסדרה המופלאה שלו "ג'וליוס קניפי צלם הנכסים בניו יורק", שגם היא קפקא או הסדרה "מלון וחווה"  הפותחת במילים "למען בידורם של אורחים בבית המלון פילטוריאן, הייתה ההנהלה מציתה בכל יום שלישי בשעה 23.00 חדר בקומה השמינית" והיפנים כמו יושירו טאטסומי, והסדרה על דוחס האנשים לרכבת התחתית בטוקיו.

קפקא ביקש להעלים את האונגציפר ולהותיר אותו כסיוט פרטי ייחודי של כל קורא, הסיוט הגראפי של פיטר קופר הוא צפוי למדי. כל מי שקרא את הספר ומכיר קצת את הקולנוע הגרמני של שנות העשרים, את פריץ לאנג ואלף העיניים של ד"ר מבוזה, או ציורים ויימארים למשל של גורג גרוס, שכמו קפקא העריץ את כתבי קארל מאי שכתב על אמריקה שמעולם לא ביקר בה, דמיונית כמו "אמריקה" של קפקא, יכול לדמיין, באותם רגעי התעוררות שבין שינה לחלום,  את חדרו של זמזה, ואת האונגציפר, את השידה, את מזוודת הסוכן נוסע, הפתוחה וממנה מבצבצים בקבוקים כנראה של חומרי ניקוי והברקה לרהיטים, את דמות אביו ומכנסיו התפוחות המחוזקות בכותפות, את אמו, את דיירי המשנה, את הבוס, את המנהל. האם לא היה מעניין יותר להפוך את גורג סמסה לשרץ בן זמננו, כי קפקא לא מזמין רחמים לשרץ, זה לא הקרנפים של יונסקו, שפרסותיהם הולמים במדרכה, אלא אתה עצמך הוא השרץ. אם היה בכוחך היית אוכל את משפחתך כולה אבא אמא ואחות,  בולע אותם כאילו היו חריץ גבינה מסריחה, ולעת ערב עם שקיעת השמש האפרורית הייתה צלילתו הנוראה של האונגציפר  משתקפת בחלונות העיר בכל דירה שבה מתיישבת משפחה לארוחת ערב.