Category Archives: Uncategorized

אישי ציבור הכוונה הפלילית והגבינה השוויצרית

לפני כעשרים חמש פרסמתי מאמר על אישי ציבור והגבינה השוויצרית. המאמר פורסם למיטב זכרוני בעיתון "חדשות", ינוח בשלום… המאמר נכתב בעקבות גל של זיכוייים של אנשי ציבור מעבירות שחיתות למיניהן: משפטו הראשון של אולמרט שהואשם בחתימה על תצהיר שקר למבקר המדינה וזוכה כי הוכיח שכאשר חתם היה ראשו במקום אחר, בענייני מדינה, שהם ללא ספק חשובים יותר מאיזה תצהיר שדוף. ובעקות זיכויו של שמחה דיניץ יו"ר הסוכנות היהודית, שהואשם כי השתמש כרטיס האשראי שניתן לו, להוצאות הסוכנות, לצרכיו האישיים, למשל לקניות מעניינות ב"מרקס את ספנסר" ואולי גם "בויקטוריה סיקרט", גם הוא זוכה כי לא הוכחה הכוונה הפלילית שלו שהייתה מונחת בקופסת פח, שהמפתח לה אבד בארכיון הסוכנות,במרתפי הסוכנות היהודית ברחוב קפלן בתל אביב. לאחרונה בעקבות דז'ה וו לאומי, של חזרתו אל הבמה של אחד מגיבורי שנות ה-80 החל ביקוש רב לגבינה השוויצרית ההיא, והנה היא לפניכם לא נגענו, עובש לא אחז בה והרי היא צהובה ורעננה כאילו יצאה זה עתה  ממחלבה הולנדית משובחת.

כל מי ששוחח אי פעם עם איש ציבור במקום פומבי, יודע מדוע בתי המשפט אינם מרשיעים אנשי ציבור בעבירת של מעילה באמון, גניבה, זיוף, קבלת דבר מה במרמה, ושאר עבירות מסוג "הידיים הדביקות" הנדחפות לכיסי מעילים זרים מעור או מקשמיר, עם או בלי צווארוני פרווה, התלויים באכסדרה.

דמה בנפשך שאתה משוחח עם חבר כנסת, נאמר במזנון הכנסת, ההומה באותה עת חברי כנסת ואישי ציבור אחרים. אתה המשוחח אינך איש ציבור ממש, אלא סלבריטאי למחצה, קצת עיתונאי, או עורך דין או ברוקר המהרהר ברגע זה בבריחה הרפתקנית לניו יורק.  "עם אשתי או בלי אשתי", אתה רוצה לשאול את חבר הכנסת. אבל אתם משוחחים כמובן על עניין אחר, "איזו תפילות", אתה מהרהר, וכל מעינייך בשאלה מה שכר הדירה במנהטן. לכאורה עיניו של חבר הכנסת נעוצות בשפתיך, הוא ממתין בקוצר רוח למוצא פיך, דרוך לקראת בחכמה העולה מגרונך, אך באותה עת עושה חבר הכנסת שלושה דברים נוספים שכל אחד מהם תובע את מלוא תשומת הלב והעירנות. כאשר הוא משוחח עימך הוא תר ברחבי האולם לראות מי רואה ומתרשם מכך שהוא משוחח עימך – חצי סלבריטי; הוא בודק עם מי משוחחים אישי הציבור האחרים; הוא מחפש האם ברגע זה ממש פנוי לשיחה ארבע שישיות סלבריטי אחר, שחבר הכנסת יכול לגשת אליו ולשוחח עימו. ואכן ברגע שמאתר חבר הכנסת סלברטי פנוי כזה, הוא נפרד ממך בחיפזון וממהר אל הארבע שישיות סלבריטי ושוב עיניו תרות, מי רואה אותו, עם מי מדברים האחרים ואולי יש אחר שחשוב יותר שהאחרים יראו אותו עימו ברגע זה.

תודעת אנשי הציבור מחוררת כגבינה שוויצרית, הזרם הפנימי והמתוק של המחשבה נכנס ויוצא בחורים כעכבר חסר מנוחה. ככה אי אפשר לעבור עבירות. המעשה הפלילי זקוק למוח בהיר ולתודעה חדה כתער. הכוונה הפלילית היא קרן לייזר החוצה את אפלת המוח הרגוע המתערטל לקראתה במלוא התשוקה הפלילית. מוחות משובחים כאלה גדלים אך ורק אצל הבחורים הטובים מכפר שלם, מרמת עמידר ומן השיכונים המייאשים של פרברי לוד ורמלה.

לאישי ציבור פשוט אין את המרכיבים הללו. מוחותיהם חולות נודדים, הם כאן ולא כאן, הידיים נשלחות לכיוון אחד והמוח הולך למקום אחר, על כן חומקים הם בקלות בחורי הרשת שהפרקליטים והפרקליטות המגושמים מנופפים מעל ראשם. אהוד אולמרט חתם על תצהיר כוזב; יעקב נאמן חתם על תצהיר כוזב; נתניהו לא הפנים את הזהרת דן אבי יצחק כנגד מינוי יועץ משפטי על פי בחירתו של דרעי; דיניץ לא בדק את כרטיס האשראי שלו ועל כן לא ידע כי בכרטיס האשראי של הסוכנות היהודית נרשמו חולצות הבנלון שרכש במרקס אנד ספנסר. כולם זוכו כי בתי המשפט לדרגותיהם השונות קבעו שחסרו כוונה פלילית. ממש באותו רגע שחתמה ידו של השר, של ראש העיר, על התצהיר הכוזב, והיד הושיטה את כרטיס האשראי למוכרת החיננית במייסיז, כבר חמקה התודעה לחור אחר, יצאה ונכנסה, וזוררה וחיככה בנעימות את כפותיה הקטנות והוורודות.

אחד הסודות השמורים היטב בין פרקליטים ושופטים הוא שלמעשה לא ניתן כלל להוכיח כוונה פלילית הנדרשת לכל הרשעה פלילית. כוונה פלילית היא סיפור אגדה מודרני.

אי אפשר להביא לבית המשפט ראיה ממשית בדבר גיבוש קריסטלי, מדוייק וניתן לצפייה ומדידה של כוונה פלילית במוח. תהליך יצירת היסוד הנפשי של הכוונה הפלילית מוטל בספק לא פחות מתהליך יצירת זהב מבישול של רגלי צפרדעים, בוץ ואבקת קרני תיישים. ההוכחות בדבר קיומה של הנפש מועטות ומקוריות ומעוררות מחלוקת. המוח הוא מדורה בוערת, מנהרת רוח, קן צרעות זועפות, שום כוונה לא תשרוד בו אפילו להרף עין. כיצד מורשעים אם כן פרופסורים לכוונה פלילית מרהט והפוסט דוקטורנטים ל"מנס ריאה" משכונת שפירא? עם קצת עזרה מידידי החוק והסדר הציבורי, שופטי בית המשפט.

הוכחת הכוונה הפלילית מחייבת השלמת פער בראיות. הכוונה הפלילית היא חור שחור, היעדר, שחצייתו מתבצעת על ידי קפיצת סלטה מורטלה מן המעשה אל הקופסה השחורה של המוח. בתי המשפט מבצעים את הקפיצה הזאת באמצעות כל מיני טרפזים, מזרוני קפיצים ומקפצות אלסטיות (לעיתים הם מכונים השכל הישר, או "החזקה העובדתית" שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו) או באמצעות העברה של נטל ההוכחה לנאשם. מאחורי הקלעים של כל אחת מן הקפיצות הללו מסתתרת הכרעה שיפוטית סודית, מנותקת מן הראיות, אישית ואינטימית, השופטת לא את המעשה אלא את האדם העומד לדין.

זהו פתרון הסוד כל חבר בקהילה המשפטית מוכן להקריב את נפשו לפני שיודה בו בפני אחרים ובפני עצמו: בערבו של יום המשפט הפלילי תוכרע הכוונה הפלילית לא על פי ראיות, אלא על יסוד האישיות, הביוגרפיה וההתרשמות הכללית מן האדם העומד לדין. כל אלה הם פסולת שיפוטית אסורה במגע ומטמאת כלי חרס, אך היא מכריעה את הדין. היעלה על הדעת כי נשואי פנים כאולמרט, כנאמן, כדיניץ, כנתניהו – אכן התכוונו לרמות, לשקר, לגנוב, למנות יועץ משפטי מטעם? האם יש בכוחם לגבש כוונה פלילית המחייבת עצירה במקום, התכוונות החושים והקפאת הרגע העברייני לנצח של מימוש עצמי חתרני וחסר מעצורים? אצל "כל אדם" הנפש מכוונת היטב ומיתריה מגיבים ליד החוטאת בצליל הברור של הכוונה הפלילית. לא כך אצל אנשי הציבור החולפים בבתי המשפט מהירים כבזק, נכנסים בדלת הנאשמים, מצפצפים לכל עבר "אני מאחר, אני מאחר, אין לי זמן, תנו לי משפט מהיר, " ועוד לפני שהזדהמו מפאטינת האשמה הנאספת על עורו של "כל אדם" במהלך המשפט הממושך, כנסורת מאוסה המבשרת את האשמה וגזירת הדין, כבר יצא איש הציבור בטיפוף רגליים חפוז מדלת הזכאים ותודעתו הפלילית ממריאה מעל ראשו כציפור מרהיבה ויוצאת לשוטט בשדות הקיץ הנצחיים, שאליהם עולה תודעתם של אנשי הציבור בכל עת שהיא נדרשת לתת דין וחשבון על מעשיהם הבזויים של גופותיהם החלשים.

מודעות פרסומת

לנדוי ראש הזהב

זה מה שכתבתי על משה לנדוי שופט

ביוגרפיה מאת מיכל שקד

(פורסם בנוסח מקוצר בידיעות אחרונות 27.7.12

שמות השופטים העליונים אגרנט, זוסמן, חיים כהן, ויתקון, ברנזון, לנדוי, נשמעים למשפטן, מיתולוגיים כמו השמות סטלמך, גלזר, חודרוב, קופמן, לבקוביץ,רפי לוי,  לאוהד הכדורגל הקשיש המקלל למראה הלא יוצלחים בכחול לבן המתרוצצים על המגרש כבדים ואיטיים וחסרי "רגל מסיימת". אז זה לא בדיוק כך, ראשית יש לנו עכשיו נבחרת לא רעה בכלל בבית המשפט העליון, זריזים כשדים, המבקיעים לעתים בבעיטות מספריים ונגיחות שלא היו מביישים שום נבחרת אירופאית, מה שכן דומה, שהשמות האגדיים נראים איך שהוא בהקרנות שחור לבן לא בדיוק בפוקוס. סטלמך הנוגח מפקשש, חודרוב משאיר חורים בשער ושייע גלזר נושא מתחת לחולצה מספר 9 כרס קטנה. כך גם האבות המייסדים בבית המשפט העליון. לצערנו אנו לא יכולים לראות אותם במכתש הישן במגרש הרוסים, אך נותרו פסקי הדין באלפים אגודים בכרי פד"י הכחולים הנמכרים ב- 20 אגורות הכרך ממשרדי עורכי דין מאיזור אלנבי, הרצל יהודה הלוי, שהחזירו את נשמתו לשופט הגדול. כל אותם מאבקים הרי עולם, שכיכבו בפסקי דין, שניתנו זמן רב אחרי שהאלופים ירדו מן המגרש, ונדדו עימם לבנין החדש של בית המשפט העליון, אולי עד סוף המאה העשרים, כמו  פסק הדין קול העם, ירידור, ברגמן, רופאייזן, שליט (לא החטוף המוזר שהתעניינותו האובססיבית בכדורסל מעוררת יותר ממחשבה אחת על קונספירציה נוסח חטופים האמריקאית)  ואפילו משפט אייכמן ופסק דין אלון מורה,  נראים במבט לאחור קצת מוגזמים, רוויים באמירות פתטיות משהו על המדינה היהודית, רוויים פאראנויה מן העולם החיצוני, מאוהבים באהבה נכזבת במשפט האנגלי, כאילו שכן מגרש הרוסים בצ'נסרי רואד, ולא חלק בניין אחד עם כנסייה ונזיריים שבגדיהם התחתוניים  הארוכים תלו על חבל לייבוש בחצר המשותפת להם ולבית המשפט העליון.

ספרה של מיכל שקד "משה לנדוי שופט", ביוגרפיה של השופט שהיה ללא ספק הסטלמך "ראש הזהב", של הנבחרת השיפוטית האגדית, סובל על כן מאיזו איכות שחור לבן, הדומה לספר זיכרון שהוציא הההתאחדות הישראלית לכדורגל על הישגי נבחרת ישראל. ביוגרפיה, שפירושה כתיבה על חיים מחייבת חיי אדם על כל מורכבותם הטרגית והקומית ואין ספק שלמשה לנדוי היו חיים, אך הוא הצליח להסתירם היטב ומיכל שקד לא התאמצה במיוחד לחשוף אותם. היא נעזרת באוטוביוגרפיה שכתב לנדוי לבניו ונכדיו, המשמימה, כמו פסק דין העוסק בחוק הקרקעות העותומאני, ומכתב פה ומכתב שם וכמה שיחות אקראיות עד  שנדמה כי הכל התחיל והסתיים בעצה הטובה שנתן לו חברו השופט חיים אזולאי כאשר התמנה לנדוי לשופט על ידי הנציב הבריטי בשנת  1940 בהיותו בן 28 בלבד : "אל תירא, התיישב על הכיסא והכסא יחזיק אותך מלמטה", והכסא החזיק אותו כהלכה  42  שנה ווהמשיך להחזיק אותו  בשש מאות עמודי הספר, לנדוי כמעט לא יורד מן הכסא באופן המזכיר את הספר "מסע סביב חדרי" מאת: גזבה דה מאסטר.

לא בכדי נפתח הספר דווקא בסיטואציה היחידה שבה הכסא לא החזיק את לנדוי מלמטה, אלא שמט אותו לעולם המציאות ואוי לאותה תוצאה לנדוי מרחף בחלל בלי הכסא המרופד כך נפתח הספר :"ביום שישי  בנובמבר 1987 צילמה לשכת העיתונות הממשלתית את משה לנדוי מגיש בחיוך לראש הממשלה את דו"ח ועדת השב"כ שידוע בשם ד"וח לנדוי", הדוח שהסמיך את השב"כ להפעיל "לחץ פיזי מתון", בוטל 12 שנים מאוחר יותר בעתירת הועד נגד עינויים, 12 שנים של טלטולים, מניעת שינה, חבישת שק מסריח על הראש, ישיבת בננה, מוות אחד של חריזת שטולטל עד מוות, אלפי שקרים חדשים בבתי המשפט הצבאיים, ולנדוי אחד שחזר אל כסא הפסנתר. תמיד הייתי סקרן לגבי האמצעים האחרים המנויים בחלק החסוי של הדו"ח, שלא פורסם עד עצם היום הזה. אני ממתין בבדריכות רבה לפרסומו, כדי להיווכח האם יתאמת הניחוש שלי כי חלק זה של הדוח כתוב באידיש המפליאה באוצר מילים המתארים מכות מסוגים שונים מן הפאץ' ועד השמיר והזעץ, לעומת העברית הענייה כל כך בתחום זה של התקשורת האנושית.

הספר של מיכל שקד מצרף עצמו אל המיתוס המכונן של המשפט הישראלי שעל פיו אי שם בשנות ה- 40   נחתה בירושלים חללית מעוצבת בסגנון הבאהוס וכשנפתחה הדלת האפורה וירד סולם המעוצב לכאורה בפשטות, אך מצטיין בפרופורציות נפלאות ירדו ממנו חמישה גברים לבושים חליפות וכובעים בעלי מבטא גרמני או אמריקאי התבוננו, בפליאה מהולה בבוז, סביבם בילידים המיוזעים הלבושים מכנסיים קצרים ומדברים במבטא פולני או רוסי מאוסים, ולאחדים מהם אפילו מבטא מוזר המדגיש אותיות של ידעו על קיומן כ "ח" ו "ע". חמשת הגברים חיככו בידיהם ואפילו לא טרחו לבקש מן הילידים "קחו אותנו למנהיג שלכם", אלא פנו מיד בצעדים נמרצים לבית המשפט העליון פרצו בבעיטה את השער הנעול והחלו לשפוט את העם ולהוריד לו מן השמיים המעוננים של לונדון או שיקאגו זכויות יסוד, מוגבלות למדי יש לציין, של חופש הביטוי, חופש העיסוק, וחרוזי זכוכית אחרים.

יש קטע מצמרר בספר שהותיר אותי שקוע במחשבות כבדות, בפרק העוסק במשפט אייכמן מתארת מיכל שקד את יחסו הנוקשה של לנדוי לסופר ק-צטניק (יחיאל דינור) ותביעתו החוזרת של לנדוי ממנו לדבוק בעדות ולא להתפתות לפאתוס המלודרמטי של גדעון אוזנר ולאחר פניות חוזרות ונישנות של לנדוי לעד הוא צונח ללא הכרה מדוכן העדים. מיכל שקד מספרת כי בתיאור שכתב ק-צטניק על אותו אירוע לאחר עשרות שנים (אין מראה מקום) הוא מספר שאיבד את הכרתו לאחר שהשופט לנדוי קיבל בעיניו (התת הכרתיות)דמות של איש אס אס כי אין "שום מחבוא מאושוויץ).

אני משתעשע במחשבה לכתוב שני ספרי סיינס פיקשן בסגנון היסטוריה אלטרנטיבית בראשון ובעקבות תת ההכרה ק צטניק, לנדוי הגרמני בן התרבות הגרמנית יושב בבית המשפט העליון של רפובליקת ויימר והוא נשאר על מושבו לאחר עליית המשטר הנאצי ומה אז… והשני האופטימי, סיינס פיקשן שבו חללית הבאהוס טועה בדרכה והיא נוחתת על ירח אירופה הסובב את צדק המשופע באגמי קרח ומיקרו אורגניזמים ערמומיים להפליא וחמשת הנוסעים מנסים למכור להם את יהלום הכתר "ברגמן נגד שר האוצר" (בית המשפט העליון מבטל בהתרגשות בשנת 1969חוק של הכנסת), ואילו הילידים בארץ ישראל לא מבטלים עצמם בפני חמשת התצפיתנים, אלא  מקימים בית משפט עליון מתוכם, ולא היו חסרים ביניהם משפטנים, דוד בן גוריון, שלמד משפטים בקושטא ומשה בן צבי שלמד משפטים בסלוניקי ואפילו בגין המשפטן מפולניה וזבוטינסקי שהיה משלים לימודי משפטים בשיעורי ערב, היו מתמנים לבית המשפט העליון במקום אגרנט חשין, לנדוי, זוסמן, איזו דמות הייתה אז למשפט הישראלי? בל נשכח כי האידיאולוגיה ההגמונית הייתה אז סוציאליסטית, כי הילידים להבדיל מלנדוי ואחרים לא התמנו על ידי הנציב הבריטי והיו ממהרים להשתחרר משיטת המשפט המנדטורית השנואה,שהעלתה כמה מן הטובים שבהם לגרדום בהליך משפטי תקין וראוי ועומד בקני מידה בינלאומיים. אין לי ספק כי תקנות ההגנה לשעת חרום המנדטוריות שדבקו בבשרנו כשחין פורח עד היום הזה, שהושוו על ידי כמה מראשי הישוב דאז לחקיקה נאצית, היו עפים מן החלון בהזדמנות הראשונה שנקרתה לבית המשפט העליון כבר בשנת 1949 והיו מתנדנדים על  החבל לצד הגטקעס של הנזירים.ומה היה על השטחים הכבושים שנמחקו על ידי דו"ח השופט א א לוי, האם שיעבוד מליוני אזרחים למשטר כיבוש, שהוזן בלגיטימות מזויפת בזונדה שחוברה היישר לכליות חסרות המוסר של שופטי בית המשפט העליון, היה עולה בקנה אחד עם השקפת העולם ההומניסטית של בורוכוב, ברנר ואפילו זבוטינסקי. את הגלימות השחורות המזכירות את המשטר השנוא היו שורפים בערימה בכיכר ציון, עורכי דין היו מופיעים בקיץ השחון לפני היות מיזוג האוויר במכנסיים קצרים, ולא משלים את עצמם שהם בלונדון הגשומה והזכות לשיוויון כלכלי ולקיום הוגן, לא הייתה נדחית שוב ושוב בבית המשפט העליון ונדחקת לסוף רשימת הקניות אולי לשנת 2020.

בגליון האחרון של new York books review התפרסם מאמר משעשע להפליא של ברוס הנדי "אוסף הספרים משעממים והמופלאים שלי", שבו כותב המחבר על איסוף ספרים משעממים, לא כאלה שהשיעמום שבהם צועק למרחקים כגון ספר בן 900 עמודים על תנובת החלב בשנות החמישים, אלא ספרים שלכאורה אמורים להבטיח קריאה מתוחה המלווה בקריאות קצובות של התפעלות ותדהמה, אלא שמשהו מתרחש בספר, נקב קטן כמעט בלתי נראה לעין, הולך ומתרחב עד שהוא שואב את הספר לבור שחור של פיהוק. לטענתו של הנדי הגורמה האמיתי של השיעמום מבחין מיד בספרים הללו על פי עטיפתם והדף האחורי שלהם. למרבה הצער יש סיכוי לא מבוטל שהביוגרפיה של לנדוי אם תתורגם לאנגלית, ותימכר בדוכני יד שנייה (הנדלי מגביל עצמו רק לספרי יד שנייה שאינם עולים יותר מ 2 דולר) תמצא עצמה על מדף בספרייתו של הנדלי.

בארצי הזרה לי

(פורסם בידיעות אחרונות)

קשה לכתוב על הספר "בארצי הזרה לי". המהדורה העברית (תרגום יוסיפיה סימון) פותחת בשלושה עמודים של שבחים קיצוניים לספרו האחר של הנס פאלאדה "לבד בברלין", ובין היתר דבריו של פרימו לוי "הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על אודות ההתנגדות לנאצים"ואחר כותב "הנס פאלאדה שילם ביוקר על התנגדותו לנאצים, כמו הדמויות לבד בברלין (אבי גרפינקל) ומה לעשות גם ציטוט של עבדעם הנאמן שכתבתי אם כי לא כביקורת לספר אלא בשבחי ההתנגדות המינורית האמיצה,  , של אותו זוג קשיש, אוטו ואנה קוונגל, שבנם נהרג בחזית הרוסית,  והם מפיץצים גלויות בתיבות דואר מקריות שבהם המילים המעטות: "היטלר הוא שקרן, המלחמה נגד רוסיה לא נדרשת", ואכן "לבד בברלין", היה משל לאופן שבו אדם הגון יכול להמשיך ולחיות חיים מוסריים פנימיים, שגם עליהם משלמים הקוונגלים מחיר יקר ביותר במרתפי הגסטפו.   הספר הנוכחי  שכתב הנס פאלאדה בבית סוהר פסיכיאטרי מחודש ספטמבר ועד לחודש אוקטובר שנת .1944, בכתב יד זעיר ומקודד בין שורות הספר "השתיין", ופוענח בקושי רב ויצא לאור לראשונה רק  בשנת 2009, עורר אצלי מלכתחילה תגובה חריפה ונדירה של מי שהולך שולל  על ידי  המחבר של "לבד בברלין", פאלאדה, אינו אוטו קוונגל, אם כי אין ספק שהיה רוצה להיות קשיש גרמני בברלין הנאצי שחי על פי צו מצפונו.

"בארצי הזרה לי", אינו מבוסס על תיק של הגסטפו שנמסר להנס על ידי שר התרבות של מזרח גרמניה בשנת 1947 על מנת שיפיק ממנו ספר אלא הוא למעשה יומן מקוטע של הנס הקטן משנת 1933 ועד לשנת 1944 החופפים למעשה את שנות שלטונו של היטלר בגרמניה ומלחמת העולם השניה ושנות והשמדת רובו של העם היהודי בירי, במשאיות אטומות אליהם הוזרם גז דו תחמוצת הפחמן, ולאחר מכן במחנות ההשמדה בגז ציקלון, במסעות מוות, בהרעבה ובמגפות. לא נמצא זכר להשמדת היהודים בספר, היפוכו של דבר, הנס השובב מתגלה כאנטישמי לא קטן, כך מתואר יהודי פרופסור נתנזון כיושב לו בשנת 1933, לאחר תפישת השלטון על ידי הנאצים "יושב לו שם במצב רוח מצויין ואוכל לתיאבון צלי אווז על חשבון הרייך הגרמני", אין בליבי ספק כי שנים מעטות אחר כך מצא פרופסור נתנזון חובב הברווזים מובל בקרון בהמות לאושוויץ או למיידאנק או לדאכאו אליו יכול היה הנס להגיע בנסיעת רכבת קצרה בזמן שהנס חיסל חצי בקבוק שנאפס אגסים משובח.

ובמקום אחר הוא כותב על גבלס, אותו הוא מקפיד לכנות ד"ר גבלס , עמו קיים מערכת יחסים של הערצה ושנאה  כי "הוא מגלם את שורש הרוע, הוא השטן עצמו וכל הרוע הגלום ביהודי העולם אינו מגיע לקרסוליו של הרוע שלו",

ככל שקראתי בספר שעון החול שהצבתי למראשותיו של הנס ניגר וניגר בתקווה קלושה שאולי יזכור את היהודים שנעלמו לפתע מגרמניה, האקציות, או לפחות ליל הבדולח והפוגרומים מאומה ושעון החול התרוקן והתמונה האחרונה שנותרה תקועה במוחי היא דווקא מפתיחת הספר "באחד מימי ינואר של שנת 1933 ישבנו חברי המול ארנסט רובולט במסעדה שליכטרס ויינשטובן ליד ברלין בארוחת ערב עליזה, בנות הזוג שלנו וכמה בקבוקים של יין משובח אירחו לנו חברה, היינו כמו שנהוג לומר במקומותינו, מלאים ביין הטוב".. יתכן שבהזדמנות זו ראה בשולחן הסמוך את פרופסור נתנזון היהודי שובע ברווזים צלויים או אולי היה הדבר באיזה ויינשטובן אחר.

רודולף דיטצן שבחר לעצמו את שם העט הנס פאלאדה על שם הגיבור הנס והסוס פאלאדה מן הסיפור נערת האווזים איננו גיבור ואיננו הסוס שראשו נכרת כדי לא יספר את האמת, זהו יומן יבבני העוסק במלחמתו המוצלחת לקבל מראש הכפר עוד כמה קובים של  עצים לחימום בחורף,  והתמונה העולה לנגד עיני היא מחנה ריכוז שבו לובשים הדיירים שאינם מלאים ביין הטוב, פיז'מה מפוספסת דקה בחורף ונעלי עץ גסים, ומלחמתו בד"ר גבלס הדורש ממנו לכתוב רומן אנטישמי והוא מקיים את בקשתו, אם כי בסופו של דבר הרומן לא יוצא לאור ומן הסתם לאור תהילתו מן הספר "לבד בברלין" מו"ל זריז יאתר את הספר וגם הוא ייצא לאור, אי אפשר לומר שהנס לא סבל במשטר הנאצי, הוא יושב זמן קצר במעצר מינהלי שאליו מביאים לו מזון משובח ובירה מוקצפת מן הויינשטובן הסמוך ומשתחרר באמצעות עו"ד ממולח.

הנס פאלאדה מצליח בקושי להשתייך  לקטיגורית הגרמני הטוב זה שזוועות המשטר הנאצי עברו על פניו ובלבו זעם והתנגדות שאינם הופכים לפעולה אקטיבית, רודולף דיצטן מנסה לחיות בשלום עם המשטר הנאצי, הוא אינו מהגר מגרמניה ואף מבקר את הסופרים כתומס מאן שעזבו את גרמניה כל עוד היין הטוב ממלא את קיבתו ורוחו טובה, לקחו לו את היין וצמצמו לו את העצים להסקה מיד הוא הופך  מבקר חריף של המשטר, ביקורת אותה הוא מסתיר בכתב זעיר ומקודד בבית הסוהר לחולי נפש אליו הגיע לא חלילה משום שחילק גלויות התנגדות מינוריות אלא משום שניסה לרצוח את אשתו ביריית אקדח.

יתכן שלא הייתי מסיים את הספר ומעיף אותו בכעס, , לולי שעון החול היהודי שליווה ואיכזב  את תקוותי לאיזה זיק של גאולה שיבליח בספר

אלא שכנראה הנס המשלים, המרכין ראש, המתעלם, המדחיק, הנותן ביטוי למחאה בבדיחות אנטי נאציות, המתעב את החולצות החומות בין חברים בויינשטאובן, המסתפק במחאה מהולה של יין זול במים "העם רוצה צדק חברתי", המסתפק "בארץ נהדרת", הממלא כל מסעדה חדשה הנפתחת בתל אביב, בסגנון השוק, בסגנון מקסיקני, בסגנון חיים כהן, והכל במרחק נסיעה של חצי שעה מן הגדר הטובה המסתירה אומללות ללא גבול,  הוא כנראה הקרוב יותר למציאות מאוטו  קוונגן והכעס והתיעוב יותר משהם מכוונים להנס פאלאדה האומלל, הרדוף שדים, האלכוהוליסט, המוצא מפלא במחלת נפש,  , מופנות כלפי הדמות הנשקפת במראה, כבדת העפעפיים היוצאת לעוד יום של שיתוף פעולה בבית המשפט העליון, במסדרונות הפרקליטות, בימי עיון שמאורגנים על ידי השב"כ.

רמפול בעברית

פורסם בידיעות אחרונות)

משנה לשנה אני חש כי הדמיון ביני ובין רמפול, הפרקליט הפלילי, הולך וגובר עד כדי זהות מפחידה, כמעט פסיכוטית. הספר של ג'ון מורטימר יצא באנגליה בשנת 1978, בשם "רמפול מן הביילי", כשהכוונה היא כמובן ל"אולד ביילי", בית המשפט המחוזי לעניינים  פליליים במרכז לונדון והשמטת הביילי (על שם הרחוב בו נמצא בית המשפט) משם הספר היא הפאשלה התרגומית הראשונה וכמוה יש רבות אחרות. כמה אני מזדהה עם דבריו ביחס לאולד ביילי ואם תרצה בית המשפט המחוזי ברחוב וייצמן בתל אביב, שלא זכה אפילו לכינוי חיבה כלשהו וכדברי רמפול: "דברים איומים מתרחשים שם באולד ביילי – דברים מסמרי שיער. מדוע אין פעם שאני עובד בדלת המסתובבת בלי לחוש רטט של תענוג, רעד קל של התרגשות?"

רמפול היה ונשאר פרקליט ייחודי בין הפרקליטים הפליליים הספרותיים, הקולנועיים והטלויזיונים, או כפי שרמפול היה אומר בלטינית הההיתולית החביבה עליו לא פחות משירי וורדסוורת- sui generis "יחיד במינו", להבדיל מפרקליטי הבדיל של גרישם ואחיו התאומים, רמפול אינו חותר ל"אמת", להיפך הוא פוחד מן האמת כמו מאש שתצית את הפאה הנוכרית העשוייה שיער סוס על ראשו. וכאשר הלקוחה ההיפית שלו בסיפור "רמפול ומתנגדי הממסד", מכריזה, כי תספר לו את כל האמת, הוא מנסה לברוח בבהלה מן החדר, לעצור מונית, לעלות על הרכבת ולהתרחק משם מאות קילומטרים. הדבר האחרון שהוא רוצה לשמוע זו האמת מפי לקוחו.

רמפול הוא עורך דין פלילי בכל רמ"ח אבריו וכאשר חבר אחר בלשכה ארסקין בראון, אותו רמפול מתעב אומר שהפשע נמאס עליו ("רמפול והדור הצעיר"), עונה לו רמפול "מי שהפשע נמאס עליו, נמאסו עליו החיים", במיוחד בזויים בעיני רמפול אותם עורכי דין המתהדרים בתואר עורך דין פלילי, העוסקים בעברייני מס, והפרת הוראות בפקודת החברות וכך מנסח את הדברים רמפול: "כל טיפש מסוגל להופיע בפלילים, זאת רק שאלה של חיים או מוות, זה הכול. פלילים? זה מין משחק, איך אפשר להשוות את זה לעולם האמיתי של ביטחונות בחשבונות חוץ ושל הוצאות מוכרות?" זה נשמע כל כך מוכר בישראל של ימינו הפרקליטים המלוקקים והמלקקים המופיעים בפני השופטת אלשיך שטרחו לכתוב לה מכתב עידוד כמה היא אמיצה, חכמה ונאורה, שטרחו להקים לךכבודם את בית המשפט הכלכלי, לעומת הסמרטוטים שנואי המערכת, המייצגים רוצחים אנסים וארגוני פשע.

 כאשר מתגנב לתיקיו תיק אזרחי בתקופה בה "יש ירידה מחרידה בפשיעה, כשנדמה שכל הפושעים ההגונים יצאו לנפוש בקוסטה ברווה, והחוק והסדר משתוללים באין מפריע" ורמפול מקבל תיק גירושין ("רמפול והאישה הנשואה") הוא מתאר את לקוחתו בפגישה הראשונה כ"אשה מכובדת וחביבה מאוד, ולא יכולתי לדעת שעוד תמרר את חיי יותר מכל הרוצחים שהכרתי"

לתרגם את רמפול של ג'ון מורטימר, זה לשחק באש, כמה מן הביטויים השגורים בספר הפכו, בעיקר בזכות סדרת הטלויזיה רבת הפרקים ששודרה בישראל בשנות ה- 80 כשעוד הייתה טלויזיה, בכיכובו הבלתי נשכח של ליאו מק'קרן, לאייקונים לשוניים הצרובים בתודעה לנצח. בפיו של רמפול שם מורטימר לשון קולחת אירונית, חתרנית של רמפול, הנקטעת בציטוטים שההקשר שלהם לעלילה רופף למדי בעיקר מוורדסוורת ושקספיר, שיותר משהם מעידים על תרבות הם מלגלגלים על עורכי דין ושופטים המתהדרים בידע מעורפל של ציטוטים שבדרך כלל מושאלים מספר הציטטות הגדול או מאנתולוגית מעלות אבק, כמו "ספר השירה האנגלית של אוקספורד 1250-1918במהדורה שערך  סר ארתור קווילר קאוץ" (שיצאה לאור בשנת 1939) את כל אלה העבירה המתרגמת מיכל אלפון, שזוקפת לזכותה כמה תרגומים משובחים כמו קיץ של אדית וורטון וספר הקרוב יותר לרמפול כמו "פשר הלילה" של מייקל קוקס ואפילו ספר אחד של רג'א שחאדה, מרמאללה.  ללשון ארכאית לא אחידה, ובעיקר נגסה באכזריות באייקונים השגורים על יד אחרון המעריצים של רמפול. כך הפך "בר היין" של פומרוי, שהוא מרכז החיים של רמפול,  ל"בית המרזח" של פומרוי, מהיכן נשלף בית המרזח? אולי מאלתרמן "היא אותו אהבה, הוא את בית המרזח"? ("היה או לא היה"),שאפשר שרמפול הישראלי היה מצטט לתיאבון.  המתרגמת אף העיזה   לנגוס באחד האייקונים הקדושים ביותר כשהיא מזכירה את "הרצח בבית פנג" תיק שבו השיג רמפול זיכוי ללא פרקליט בכיר, שבו מתפאר רמפול עשרות פעמים בספריו, מבלי שאי פעם נדע את מה התרחש, מיכל אלפון יקירתי, לא בבית פנג אלא בבונגלו בפנג, הו הבונגלו הבלתי נשכח, המעורר סקרנות אפלולית, הכל יכול להתרחש בבונגלו, פרשת אהבים, אורגיה, רצח כפול, ובכלל מה  זה בדיוק בונגלו והיכן היא  פנג, בתאילנד בקמבודיה בהונג קונג, יודעי דבר אומרים שהכוונה היא לקאו לאק במחוז פאנגד בדרום תאילנד לך תדע.

יתכן שאני מחמיר מדי עם התרגום, כמה עוד זוכרים את רמפול ויודעים לצטט את אמירותיו הנצחיות, מי עוד שומר את סרטי הוידיאו המתפוררים של סדרת הטלויזיה  ועבור הדור הצעיר, שאליו מכוון רמפול את סיפורי זכרונותיו טוב רמפול אחד בעברית מעשר רמפולים על עץ נשכח.

מרשם להתאבדות

מוקדש בענווה לשופט אדמונד לוי
(פורסם בגלובם 16.1.12)

הייתי באולם א בבית המשפט העליון במגרש הרוסים, לפני למעלה משלושים שנה, כאשר הכריז השופט לנדוי, כי התנחלות אלון מורה הוקמה על אדמה פרטית, כי שיקולי הביטחון להם טענה המדינה לא היו משכנעים, ועל כן דינה של ההתנחלות פירוק. לא הייתה אז מפכה חוקתית אף אחד לא האשים את בית המשפט באקטיביזם שיפוטי, אם מישהו בכלל ידע אז את המילה, בכנסת שלט היילן, ראש הממשלה היה מנחם בגין.
שנים רבות אחר כך באולם ג של בית המשפט העליון החדש הכריז הנשיא ברק בפני אולם ועולם כי משטר ההסדרים המיוחדים, (העינויים) שהתיר השופט לנדוי (אכן אותו שופט ), אינו חוקי וטיעוני הביטחון הנוקבים שהעלתה המדינה על נחיצותו של משטר זה ואיומי הפיגועים העומדים בפני הפתח, אינם מתירים לפגוע בזכויות אדם יסודיות.
אחר כך ושוב באולם ג' ניתן פסק הדין בעתירת הסיכולים הממוקדים שניסה בהצלחה רבה או פחותה לקבוע סייגים והגבלות לחיסולים. שלושת פסקי הדין הללו ורבים אחרים כמו פסק דין שהטיל הגבלות קשות על גדר הביטחון ניתנו באולמות מלאים בעותרים, צופים, עיתונאים, סקרנים, המרקחת הנדירה המעלה את בית המשפט העליון אל רום הרקיע והיו אלה מבחינתי, כעורך דין רך בשנים בפרשת אלון מורה וכעורך דין ציניקן ומריר בפרשת הסיכולים הממוקדים, אירועים מכוננים המרהטים את הנוף הפנימי שלי כעורך דין בהרים זקופים, נחלים שוצפים, כרי דשא רגועים, עליהם אני יכול להשתרע בעת צער ומכאוב.
לא כך הוא בג"צ 466/07 בפני 11 שופטים שפסק ברוב של 6 מול 5 כי חוק האזרחות הזמני…ני.. נא… ני.. בן 10 שנים, הוא חוקי וכשר. פסק הדין הכולל למעלה מ-200 ע"מ הופיע לפתע באינטרנט באתר בית המשפט העליון, ביום 11.11.2112בשעה 20.00 כארבע שעות לפני שפקעה סמכותו של כבוד שופט אדמונד לוי, שפרש לפני 4 חודשים, מבית המשפט העליון, לחתום על פסק הדין והשופט לוי הוא אשר נתן את פסק דין המיעוט המרכזי בתיק, החותך בבשר החי של של הריקמה המשפטית הדלילה של שופטי הרוב.
אולי אך משום שאני עומד לסיים רומן המתרחש בבית המשפט העליון, המתחיל במותו על הדוכן של נשיא בית המשפט העליון (מוות טבעי או רצח?) במהלך דיון מתוח כמו זה של חוק האזרחות הזמני, אני מעלה על דעתי כי יתכן ועוזר משפטי חריף שכל חרדי, שהגיע לבית המשפט העליון מכולל משובח, (אכן כמו הדמות המרכזית שחושפת את המזימה ברומן שלי) מנע קונספירציה לדחות את פסק הדן מעבר להישג ידו של השופט לוי וכך למחוק את דעת המיעוט שלו מפסק הדין ועל כן ללא ידיעת יתר השופטים שלח את פסק הדין הגמור לאינטרנט.
בין כך ובין כך, איש לא הוזמן לחגיגה, אפילו הודעה מוקדמת על פסק דין לא נמסרה לעותרים, וכך כגנב במחתרת שאין נענשים על הריגתו, חדר לחיינו פסק הדין, המשפיע באורח טראגי על חייהם של עשרות אלפי אנשים, עשרות אלפי ערבים. יתכן וזה פגם טכני, המזכירה התבלבלה, הנייר נפל מתחת לשולחן, הפקס נתקע, אך אי אפשר לעבור לסדר היום על העובדה שבית המשפט העליון אינו מכבד את עצמו ולמה יצפה כי אחרים יכבדו אותו.
ומשניתן פסק הדין החלה מכבסת המילים שמקורה כבר בפסק הדין לפעול בעוצמת טורבו המעלה ענן קיטור שחור לשמיים הריקים. גלגל אחד של המכבסה קורא בקול דקיק, מה לכם סמולנים כי נזעקתם, סך הכל חזר בית המשפט העליון על פסיקה קודמת מלפני חמש שנים וחצי שני, שגם בה אושר חוק אזרחות (הוראת שעה ) דומה. והדברים הם שקר מוחלט, ביום 14.5.2006 פסק בית המשפט העליון ברוב של 6 כנגד 5 כי החוק אינו חוקתי אך לא בוטל על אתר אלא הוחזר לכנסת כדי לבצע בו שיפורים שעיקרם החלפת האיסור הגורף האוסר על מתן אזרחות, רשיון לישיבה, או היתר כניסה לישראל לתושב השטחים, באיסורים ממוקדים המתבססים על אישיותו של מבקש האישור.
באותה עת קבע בית המשפט העליון כי החריגים שבחוק המאפשרים ל"ועדה הומניטרית" לאשר כניסה לישראל לפלסטיני מעל גיל 35 ולפלסטינית מעל גיל 25 להיכנס לישראל לשם מניעת הפרדתם מבן זוגם הישראלי, אינם מהווים מענה הולם לפגיעה החוקתית של אזרחי המדינה הערבים לחיות בישראל עם בן זוג מן השטחים.
במהלך השנים שחלפו לא זו בלבד שהחוק לא שופר אל התדרדר לפי תהום, כאשר נקבע כי עצם העובדה כי יסור הכניסה לישראל, מפרידה בן בני זוג אינה נימוק להתיר הכניסה וכי "הועדה ההומניטארית", רשאית למנוע כניסה לישראל לאו דווקא משום שהמועמד מעורב באופן כזה או אחר בפעילות ביטחונית, אלא גם אם המקום שממנו הוא בא מעורב בפעילות כנגד בטחון המדינה. בלשון הקללה ארור המקום וארורים יושביו ועל כך היו אומרים באידיש מתורגם ומשופר.
רוצה לומר הכנסת כהרגלה בשנים האחרונות ירקה בפניו של בית המשפט העליון ואילו שישה שופטים קראו בקול גדול, גשם, גשם נדבות, אחרי שנים רבות כל כך של בצורת. כך שהאמירה שמה שהיה הוא מה שהווה היא שקר.
ואשר לזמניות החוק שבה נאחזים חלק משופטי הרוב כמה יפה ומעודנת היא תשובתו של השופט אדמונד לוי. .שלא כדומה לששת חבריו הנאחזים בנואשות בפסוקי תלמוד העוסקים במצבם של יהודי הארץ תחת כיבוש רומי או בלשון הקלישאה החבוטה של השופט ג'קסון "חוקה אינה מרשם לתאבדות", שבה פותח השופט גרוניס את פסק דינו קלישאה שדומה לה שימשה כבסיס לאחד מפסקי הדין הידועים לשימצה ביותר בארה"ב, שאישרה את כליאתם של מאות אלפי יפנים אזרחי ארה"ב במחנות ריכוז בחוף המערבי בעת מלחמת העולם השנייה שמא יסייעו ליפנים לפלוש לארה"ב, כל אחד מן הכלואים ובני משפחותיהם זכו לפני שנים לא רבות לפיצוי ממשלת ארה"ב ולהתנצלות כנה.
לעומתם מצטט השופט אדמונד לוי את המשורר הארץ ישראלי כל כך יהודה עמיחי:
"אין נצח גדול מדלת שכתוב עליה: סגור היום
לעד תהיה סגורה. לא יפתחו ולא יבואו הלום
ואין עננים בשמיים קבל את הדין, חתם
לא יפתחו, לך לביתך וחלם"

איזו תשובה הולמת לאותם משופטי הרוב הנאחזים למירוק מצפונם בזמניות החוק או בזמניות מצב החירום הנמשך בישראל משנת 1948, האומרים כשיגיע השלום ייפתרו גם הבעיות הללו לאותן משפחות קרועות והרוסות אומרת השופט לוי בקולו הרך: "לכו הביתה לחלום".
בהמשך לתיאוריית הקונספירציה שהעליתי, מאמין אני כי השופט לוי קיווה כי פסק דין זה יהיה פסק הדין שייתן בשבתו על כסאו לעת פרישתו באותו אירוע שבו יושבים כל שופטי בית המשפט העליון ומברכים את חברם הפורש. אירוע כזה לא התרחש לשופט לוי, הוא לא זכה לנשיקה מהנשיאה והוא פרש מבית המשפט חרישי על קצות אצבעותיו ואת ליבו המר השיח בפסק הדין בחשיפה נדירה ביותר של המתרחש מאחורי הקלעים של בית המשפט העליון והוא מספר כי כבר ביוני 2010 הפיץ בין חבריו לרכב את פסק דינו , כדי שיוכל להינתן למועד פרישתו 11.10.2011 , אך לדאבונו שלוש מחוות הדעת החולקות עליו (דעות הרוב ) הועברו אליו רק ביום 10.1.2012, שתיים מהן בשעות הערב וכך נותרה לו רק יממה וחצי להתייחס אליהן וראוי להזכיר עוד כי פסק הדין ניתן כעשרים יום לפני שהסתיימה הזמניות ההיתולית של הוראת השעה בחוק האזרחות וכך אירע שפסק הדין הופיע כגנב במחתרת וכך כמעט סוכל פסק דין של השופט לוי במלואו וכך נמנע ממנו לפרוש מבית המשפט העליון כשמצחו עטור בפסק דין יפה, אנושי וצודק.
מעניין לעקוב בפסק הדין אחרי הדמויות החדשות המאכלסות את ספסלי העליון, מלצר והנדל. שניהם נמנו על הרוב שאישר את החוק, ולגביהם פסק הדין הוא כעין השער המגנטי הבודק את העולים למטוס האם בכיסם כלי נשק סכין או אקדח והנה כשעובר השופט מלצר נדלקים כל האורות האדומים וזעקת הגלאים מרחישת אוזניים . השופט מלצר, שלא אכחיש שתליתי בו תקוות של ריענון וחשיבה חדשה, מחזיר אותנו אל הגלות ואל סיפורם של קמצא ובר קמצא ואל הביטוי "אשרי אדם מפחד תמיד", שבשל מום שהוטל בעגל ששלח הקיסר הרומי לקורבן בבית המקדש , שליהודים הוא מום ולגויים איננו מום, לא הוקרב העגל בבית המקדש ועלתה חמתו של הקיסר הרומי השמיימה והחריב את ירושלים ואת בית המקדש. אלא שנשכח מהשופט המלצר שכיום אנחנו הקיסר הרומי, אנחנו הקנטוריונים ושרי האלפים, אנחנו הקלגסים ואילו הערבים הם הרועדים מפחד ומקיימים דקה, דקה, במחסומים, בבתים, במקומות העבודה, בהרימם את מבטם לשמיים לשמע כל זמזום רפה, את הפסוק אשריהם שהם מפחדים תמיד.

 

הזרת של פרקליט המדינה

אפתח בגילוי נאות, לפני שנים מספר כתבתי במאמר מדם ליבי כי הפרקליטות
רצחה את הסניגור הציבורי ד"ר דויד וינר לאחר שטמנה לו פח בסגנון "כיפה
אדומה" בפרשת רצח השופט עדי אזר, הפכה אותו לפתיון לעבריין מתוחכם
כזוזיאשווילי עד שנטרף על ידי הזאב ולאחר שחש נבגד ומושפל על ידי מהערכת שכל כך
האמין בה וראה בה את ביתו הרוחני, התאבד בירייה. לא חלפו ימים מספר וקיבלתי מכתב
מפרקליט המדינה משה לדור המודיע לי כי יש בכוונתו להלין כנגדי ללשכת עורכי הדין
מאחר והאשמתי את הפרקליטות ברצח, עד כאן עלתה הגבה ס"מ אחד אך בהמשך המכתב הפכה
התמיהה לצחוק מתגלגל כאשר טרח מר לדור פרקליט המדינה לפרט בפני את יסודות עבירת
הרצח האמורות בחוק העונשין בסעיף 301 "יראו
ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה
התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין
עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו "וטען הפרקליט
מספר 1 ברצינות תהומית כי מעשי הפרקליטות בעניין וינר לא מקיימים את  יסודות עבירת הרצח, ועל כן הוצאתי דיבתם רעה.
אני מניח כי לשכת עורכי הדין גילתה כלפי מר לדור יחס דומה ומעולם לא שמעתי יותר על
העניין.

למורה גילוני ז"ל שהיה המחנך שלי בבית הספר תחכימוני לפני יותר
מחמישים שנה, היה פיתגם קבוע לתלמידים שהבינו את הטקסט כפשוטו וכלשונו "קראת
את זה כתרנגול הודו ששמו מתחת לאפו דף משנה".ואילו מר באמבל באוליבר טויסט של
דיקנס נהג לומר "החוק אינו חמור", אי אפשר להעמיס עליו משאות כבדים
מנשוא ולצעוק לו "דייו", יום אחד יכרע החמור תחתיו והמשאות יתגלגלו לכל
עבר ויחשפו את בעל החמור כחמור גדול ממנו. כן, אני מודע לסיכון בשימוש בחמור, החיה
החביבה כל כך כך על המשורר אהרן שבתאי  ביחס
למערכת אכיפת החוק ומן הסתם המכתב הבא של לדור מתדפק על הדלת ומסביר לי כי חמור
הוא אותה חיה שפלת רוח ממשפחת הסוסיים ומכונה בלטינית Equus africanus asinus ואי
אפשר כלל להשוותה לחוק, אך דיה לצערה בשעתה.

החוק אינו חמור, אלא ריקמה חיה המנסה כמיטב יכולתה לתת ביטוי למערכות
יחסים בין אנשים, שגם הם לא חמורים, אלא ישויות המורכבות לכל הפחות ממים אש עפר
ואוויר. ואולי עוד מה יסודות. הקורא את את פסק דינו של השופט נויטל ואת הראיות
שהציגה בפניו הפרקליטות הנופלות תחת ידו הרכה כאבני דומינו קלים כנוצה, אתה חושף
מתחת לראיות מחשבות של מח מסוכן שהפיק את כתב האישום הזה, מח קונספירטיבי, מנותק
מן המציאות החיה והבועטת הרב גונית,  כי
החוק כמו שאמר שופט אמריקאי אינו מילים אלא נסיון חיים, או תרבות . כל תיק משפטי
הוא יבשת חדשה שרגל פרקליט זוטר או בכיר מעולם לא דרכה בה, וקודם שהוא חותר בתוכה
עם מצ'סטה ומדביק את ילידיה במחלות ומגיפות, הוא צריך ללמוד את שפתה, את מנהגיה את
תרבותה, הפרקליטות מגלה בשנים האחרונות חיבה מסוכנת לעורכי דין ומנסה ככל האפשר
לטשטש את הקו המפריד בין עורך הדין ולקוחו, או בלשונו של לאקאן בין המסמן למסומן,
בין המחלה לסימפטום, סניגורים פליליים מהלכים על פי תהום יוקדת, יורקת אש, שולי גלימותיהם
חרוכות ומפוחמות, הם הקו המפריד בין משפט ובין גיהנום, בלעדיהם, היו הנאשמים על
ספסל הנאשמים אוחזים בגרונות השופטים עד שהיה צורך לכלוא אותם בכלובי ברזל כנהוג
באזורנו. הסניגור הוא כיפת הברזל של המשפט הוא הבולם את חוסר האימון המוחלט של
נאשמים בשופטים, הוא המתמודד עם פרקליטות והמשטרה בעלי משאבים אדירים, אך די
שפרקליט מחוז או פרקליט מדינה יזיז זרת והסניגור ימצא עצמו יורד שאולה, ועו"ד
וינרוט ירד שאולה ואני יודע לדור שהשאול הוא מושג דתי קדום וכדי להגיע אליו יש
צורך לחצות את נהר היגון ולשכור במטבע ששמו קרובי משפחת הנפטר בפיו , את שירותיו
של השייט קיירון שיעביר אותם לגדה השנייה, אך גם המשפט הוא שאול, ואף אם נחלץ משם
עו"ד וינרוט הרי הוא כלזרוס שקם מן המתים, חי לכאורה,  אך צל המוות נשקף מעיניו. הראיות שהובאו כנגדו
הן כל כך קלושות ומבטאות הווי חיים כמעט יומיומי במשרדי עורכי דין, לא אלה בעלי
החליפות האיטלקיות הנוצצות, הרושמים כל דקה וחלקי דקה של שירות משפטי ומתקצבים
שיחת טלפון עם הלקוח, שיעור מוחות עם המתמחה, ארוחת צהריים עם צוות המשרד לדון
באסטרטגיה וטקטיקה, אני לא וינרוט אך כמה אני מבין את עורכי דין שהמשפט הוא עבורם
תאווה האוכלת אותם מבפנים, שעוול ועיוות דין מקפיצים אותם ממיטתם בארבע בבוקר,
שבגיל צעיר למדי הם כבר הלומי קרב, שלעתים קרובות שוכחים לגבות שכר טרחה, שלפעמים
לוחשים לעצמם מה פתאום משלמים לי, לו ידעו שאני זקוק למשפט כמו מכור לסם, עוד היו
דורשים ממני כסף.  לאחר קריאת פסק דינו של
כבוד השופט נויטל בעניין עוה"ד יעקב וינרוט, המפרק ראייה אחר ראייה נסיבתית,
כאילו היו פריכיות אורז דקות,  אני עוקב
אחוז בעתה אחרי הזרת המושחזת של פרקליט המדינה משה לדור לאן היא פונה עכשיו. בחוק
העונשין יש 505 סעיפים ולצידו עוד ערימה על הדשא של חוקים פליליים, חוק המאבק
בארגוני פשע, חוק הלבנת הון, חוקי תעבורה, חוקי מס, סך הכל כאלף סעיפי חוק עונשים עומדים
לרשותה של הזרת המשוטטת ברחבי עולם המשפט ומחפשת ובולשת, ולרשותה האזנות סתר,
חיפושים, האזנות נפח, פלטי טלפון איכוני טלפון, איכוני GPS ואיתורן , כל כך הרבה עורכי
דין  מפרכסים כדגים ברשת, מי מהם לא עבר
בימיו על סעיף כזה או אחר וכאשר מתעייפת הזרת מחיפוש אחרי עורכי דין היא פונה
לפעמים בצדקנות של האינקוויזיטור הגדול מן האחים קרמזוב גם אל השופטים, עבירות מס
נחשפות לפתע אצל שופט בית משפט שלום, שלא היה חביב הפרקליטות, יחסים מורכבים
לכאורה, בין שופט עליון ולקוח ופרקליטות שמסרבת להרפות מן התיק הזה ולהחזיר את
הדשופט לבית המשפט העליון,  מי הבא בתור?
היועץ המשפטי נעלם מתחת לחיוכו האניגמטי והשאיר או הפקיר את המערכה לאינקוויזיטור
הגדול שבחר בדרך הבטוחה ביותר  להעלות באש
את עולם המשפט עד שבסופו ישאר רק הוא עצמו וינגן בקתרוס את מנגינת הצדק המוחלט
הגרוע מן הרשע המוחלט.

לענין של מה בכך

(פורסם בנוסח שונה ידיעות אחרונות 14.10.11)

נדיר למצוא אנשי משפט הכותבים על ספרות מנקודת מבט משפטית. מגמה הפוכה של ניתוח פסקי דין
בכלים  ספרותיים בולטת יותר ובארץ ומוליכה את התחום שולמית אלמוג וזכורים גם מאמרו הגדול של מנחם פרי על פסק דין רמון וכמה
מאמרים של ליאורה בילסקי אומנם משפטנית אך מעבירה כמה פסקי דין בעבירות אונס מבעד לכור הספרותי והם יוצאים ממנו חבולים למדי.

עתה ד"ר מנחם פינקלשטיין, בעבר הפרקליט הצבאי הראשי וכיום שופט מחוזי כתב ספר, הטור השביעי
וטוהר הנשק נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט בהוצאת עם עובד, המנתח את שירי הטור
השביעי בעיקר בתקופה שלפני קום המדינה, וגם שנים ספורות אחריה בכלים משפטיים בכל
הנוגע ל"טוהר הנשק", מונח מכובס העוסק בירי באנשים תמימים אגב פעילות צבאית או כמטרה לעצמה

ד"ר מנחם פינקלשטיין מקדיש פרק בספרו  המוקדש לשירי
"טוהר הנשק", של נתן אלתרמן לשיר "לענין של מה בכך", משפט
אלתרמני אופייני, משפט קל כנוצה, המעופפת ברוח שאחריו בדרך כלל נפתחת תהום של רשע
ואטימות לב. (על מילות נוצה  אצל אלתרמן הנושאות על גבן מטען כבד עד מאד ראה סדרת המאמרים של
דן מירון במוסף הספרות של הארץ על המלה האלתרמנית "עוד") השיר עצמו
עוסק בחייל צהל שהרג ילד ברפיח שלא נענה לפקודת "עצור" ובמקום זאת החל
לברוח, ידיעה שעל פי השיר שהתה בעיתונות יומיים ונעלמה כלא הייתה כי זהו ענין של
מה בכך, "אך רצח אמנם בצירוף התראה". ראשית מפתיע הדבר שבאותה עת 1951
זכתה הידיעה לכותרת בעיתון ואפילו שהתה יומיים בחיים, עד  שנעלמה במחי יד, כיום ספק אם ידיעה כזו הייתה
מקבלת דריסת רגל באיזה שהוא עיתון.

לענין של מה בכך: נזכיר  למחבר המלומד מנחם פינקלשטין שבהיותו פרקליט צבאי
ראשי, שינה את ההוראה שהנהיג קודמו הפצ"ר אמנון סטרשנוב, על פיה כל מות של
אזרח אגב פעילות צה"ל באינתיפאדה הראשונה מחייבת חקירת מצ"ח, לעומתו, הסתפק
מנחם פינקלשטיין בהיותו הפצ"ר באינתיפאדה השנייה, בתחקיר מבצעי, שיושרו
ומגמותיו מוטלים בספק. וכמה חיילים "ששיני החלב שלהם טרם נשרו", כלשונו
של אלתרמן נמלטו מן הדין והררתעה בשל תחקיר מבצעי.

 לעניין של מה בכך, נזכיר כי שמו של אמנון סטרשנוב שבספרו "צדק
תחת אש", מקדיש דיון ממוקד לשאלה זו נעדר מספרו של ד"ר פינקלשטיין, אמנם
שם הספר מוזכר בין כיותר מ400 מקורות שמקשטים את הספר ובלי ספק מעידים על רוחב
מחקרו ועיונו של המחבר, אך לצערי לא הצלחתי למצוא את איזכור המקור בספר עצמו שרוב
עמודיו: שליש טקסט ושני שליש הערות שוליים והפנייה למקורות, באותיות קטנטנות מעבר
ליכולתי האופטיות. גודש המקורות מצביע מצד אחד על ידענותו המופלגת של המחבר אך
אולי גם על איזה חוסר בטחון של משפטן שבין היתר חולק על דעתו המלומדת של דן מירון
חוקר ספרות מן המעלה הראשונה.

לענין של מה בכך: נשלים את המעשה ונספר כי זמן קצר לאחר שהוצאה הוראת
הפצ"ר פינקלשטין שלא לחקור חקירת מצ"ח עצמאית מותם של "לא
מעורבים", בלשון המכובסת הנהוגה עתה בצה"ל, בשנת 2003 הוגשה לבית המשפט
העליון עתירה לבג"צ על ידי "בצלם", ו"האגודה לזכויות
האזרח" כנגד הוראה זו, והופה – הופה לפני עשרה ימים ב-22 לאוגוסט בליבה של
הפגרה הלוהטת הופיע לפתע פסק הדין שניתן על ידי הנשיאה בייניש, השופט לוי והשופטת
חיות באתר בית המשפט העליון (לא בוצעה השמעה של פסק הדין באולם ג המפואר של
הנשיאה) פסק הדין צץ באינטרנט כמעט באין רואה, כאילו היה חייל יפני נושא רובה
בריח, שהסתתר בעבי היער ולא שמע שאינתיפאדה השנייה הסתיימה זה מכבר ונשמתה של
העתירה מזמן יצאה בייסורים. פסק הדין דחה את העתירה מאחר וארבעה חודשים קודם
באפריל 2011 שונתה על ידי הפצ"ר הנוכחי ההוראה הישנה של המחבר וצומצמה ביותר.

לענין של מה בכך: מצא לנכון המחבר הפצ"ר לשעבר לחרות את שירו
של אלתרמן "על זאת" על שער הספר ולהקדיש לו את אחד הפרקים הארוכים ביותר
בספר.

 הוא חצה עלי ג'יפ את העיר הכבושה, / נער עז
וחמוש . נער כפיר/ וברחוב המדובר/איש זקן ואשה/ נלחצו מפניו אל הקיר/ והנער חייך
בשיניים חלב/אנסה המקלט וניסה/ ורק הליט הזקן את פניו בידיו/ ודמו את הכותר כיסה

ד"ר פינקלשטיין חקר את העובדות ההיסטוריות שמאחורי השיר ומצא שניגוד לסברה המקובלת
(למשל במאמר של יצחק לאור) לא מדובר בהרג המוני של אזרחים רבים במהלך כיבוש לוד,(גם זה קרה) אלא  השיר נכתב בעקבות הריגתם של מאות ערבים
"לא מעורבים", ביום 29.10.1948 , בעת כיבוש כפר דווימה,  ללא התנגדות.  גילוי שהמחבר מייחס לעצמו אך מקורו במאמר של יואלה הרשפי, שלא זכתה להיכלל ברשימת המקורות בספר

לענין של מה בכך: מתעוררת השאלה דמם של כמה זקנים וילדים כיסה
כתלים ומרצפות כתוצאה מהחלטת הפצ"ר פינקלשטיין להוציא חקירות אלה מידי מצח. הכפר
דווימה  נעלם מן המפה הגיאוגרפית והקונספטואלית, ומצאתי לו זכר רק במאמר ואילוסטרציה של הצלם מיקי קרצמן (הכפר היה
בחבל לכיש ליד מושב אמציה של היום והאיזור ידוע כשמורת הטבע מערות חזן), והחקירה
הלא פלילית שנפתחה בעניין זה נגנזה והתאדתה  ואת שרידיה לא נוכל למצוא אפילו במערכת "מערות חזן", שמתחת לכפר
דווימה.

אין ספק כי נתן אלתרמן, שאותו מכתיר המחבר כמשורר לאומי,  כמו בן גוריון ובודאי כמו המחבר לכודים בסתירות
מצפוניות כמעט טרגיות. נתן אלתרמן יותר מכל איש רוח אחר תרם להערצת הצבא
לאידיאליזציה של המוות, שמהלכת ביניינו עד עצם היום ונתנה אותותיה בספרו הנערץ כל
כך של דוד גרוסמן (לא על ידי) "איש נופל מן הזמן", וליחסי עיתונאים
גנרלים  והוליד אפיגונים מכוערים יותר או
פחות כחיים גורי, חיים חפר, אורי דן. ובן גוריון שהורה להפיץ את השיר "על
זאת", "לכל איש צבא", שיקר במודע ובמפגיע כשהכחיש כי יחידת 101 של
אריק שרון אחראית לטבח בכפר קיביה וכדברי המשורר הלא לאומי:

"מלחמה זה עסק
טוב מאד / מי שחי נשאר בחיים/ והיתר שותקים ושוכבים," (את ואני והמלחמה
הבאה-ספר הציטטות של חנוך לוין גם הוא בהוצאת הקיבוץ המאוחד )

 שכתב גם על המשורר הלאומי:

"משורר לאומי
הוא אדם שכותב שירים לאומיים/… לחיות ולמות באופן לאומי זה מה שעושים האנשים
הלאומיים/ המשורר הלאומי חי ומת באופן לאומי (תפשו את המרגל- ספר הציטטות)

ואשר למחבר עצמו,
מתעוררת תמיהה גדולה מהו הכח הטמיר שמשך את מנחם פינקלשטין  דווקא לשירי אלתרמן וטוהר הנשק. (הספר הוא למעשה
תעתיק של מאמר שפירסם המחבר בכתב העת "משפט וצבא ביוני 2009), מי שתקופתו מנע
העמדה לדין של חיילים בגין הרג אזרחים נמשך בעבותות של קסם, דווקא אל הרובד בשירת
אלתרמן המוחה כנגד השתקת פרשיות של הרג אזרחים, המחבר השקיע בספר מן הסתם מחקר
ועיון מרובים ביותר לנוכח הכמות המבהילה של הערות שוליים המושכים את הטקסט מטה מטה.

התשובה מן הסתם היאלא במישור המשפטי או הספרותי, אלא במקום אחר מוצלל בדירה בצפון תל אביב מרוהטת
בצניעות:  שני כסאות או כסא וספה וקופסת
טישו ומפגש שמתחיל במילים ,"ספר לי על עצמך מנחם"


דווימה שחלפה מן העולם מיקי קרצמן אילוסטרציה

עיר האוהלים

פורסם ויי נט 2.10.11

Do not go

gentle into that good night,

Old age should burn and rave at close of day;

Rage, rage against the dying of the light.

דילן
תומס

אל תפסע
מעדנות אל תוך הליל הזה הטוב,

על הזקנה
לבעור ולגעוש בערב יום;

זעם, זעם
על גסיסת האור

תרגום
עודד פלד

קיוויתי
כי כך תסתיים מחאת האוהלים בזעם ולא תתאדה בשקט בלתי נסבל  אל תוך הלילה. אני מתגורר בשדרות רוטשילד מעל
ראש החץ של מחאת האוהלים. ראיתי את תחילתה בהשתאות. כיצד  מארבעה או חמישה אוהלים, הפכה לעיר אוהלים
גועשת ולוהטת שהזרימה אל ההפגנות הענק תקווה אינסופית שהציפה את האזור כולו בתחושת
אחדות ובריאה מחודשת שלא הייתה כמוה, אחד הסימנים המאפיינים ביותר לטעמי היה
הסובלנות של נהגי הרכבים למבוך מעברי החצייה שמאפיין את צומת רוטשילד הבימה,
מרמורק, שהיה עד אז כמעט למלכודת מוות, פתאום נהגים עצבניים מעניקים זכות קדימה
להולכי רגל, ולא צורחים עליהם בצופרים מחרישי אוזניים. אך המשכתי לראות את עיר
האוהלים גוססת בהדרגה, האוהלים התמעטו ואלה שנשארו היו יריעות בלויות שדמו יותר
למחנה צוענים מאשר לאותה עיר מוארת בפיסגת הר התקווה הגדולה. בעיירת הרפאית נותרו
לא אלה "שלא הצליחו "לגמור את החודש", אלא כאלה שלא הצליחו להתחיל
את החודש, או את השנה או את חייהם בכלל, נותרים מאחור עזובים ונשכחים, גם על ידי
מי שהביאו את אוהליהם למקום. דפני ליף, מתי שמולביץ, יוסי יונה, ושאר
"המנהיגים", נישאו עם משבי רוחות הקיץ הלוהטות, על כנפי התקשורת, והפליגו
הרחק משם אל פסגות אחרות, ויכוח על דוח טרטנברג, אל סוגיות חובקות עולם ומחנה
האוהלים הלך והצטמצם. לא היה יום שלא ראיתי כמה אנשים אורזים בחשאי את האוהל
והחפצים, טנדר קטן ממתין להם על המדרכה ממול והם  ונעלמים מן המקום. הלילה הזה שלאחר ראש השנה,
לפני שפוקע עיכוב הפינוי שניתן בבית המשפט קיוויתי שתחזור דפני ליף, החיננית,
וכובעה, ינוע שוב חסר מנוחה בין האוהלים, כפי שראיתי אותו מחלוני עולה ויורד, בין
האוהלים כמו ספינת קיטור החותרת במעלה הנהר בנחישות ובעקשנות אל מטרתה, אבל את
הכובע כבר לא ראיתי מספר שבועות. אמרתי לעצמי  אולי  בלילה
האחרון הזה, תשיב למקום את האוהל שלה, שהתחיל את הדבר המופלא הזה, תחזור אל המקום
ששם הכל התחיל  ותהיה עם שרידי הפליטה
שנותרו במקום, משמרים את סמל המחאה, עד שיבואו מן הסתם מחר הפקחים ויפנו את המאהל.
לא אכחיש מחאת האוהלים גרמה לתושבי המקום קושי עצום, היא גבלה במיטרד תברואתי, היו
לילות שהשמחה הכבושה במקום טרדה את שנתם של השכנים ושדרות רוטשילד, בניגוד לשמועה,
אינה מגדלי אקירוב, מתגוררים בה מבוגרים ותשושים, כאלה שניתן היה לראות לפני המחאה
יושבים עם מטפליהם על ספסלי הגן, יש ברחוב דתיים וחרדים החיים בשלום עם החילונים,
הרבה ילדים וזוגות צעירים, וכל אלה השלימו עם המחאה כמעט עד לסיומה, עד שהסמל המרומם
ל" פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום,  הפך  לעמק הבכא של מי
שראו באוהלים קורת גג הכרחית. באותה עת כבר ייחלתי, כמו דיירי הרחוב האחרים  כי השדרה המפוהקת הלא מתיימרת ולא מתחצפת,
תחזור לדיירי האזור ולעיר, ותפשוט את בלויי הסחבות שכבר לבשה, ועל אף התחושה הקשה והמדכדכת
שהמקום השרה על הסביבה, האמנתי שלפחות כמעשה סימלי שבורא מיתוסים והיסטוריה,  של מנהיגים אמיתיים, הלילה הזה האחרון יהיה
מוקדש ל"זעם, זעם על גסיסת האור", ותשוב למקום ללילה אחד  תחושת האושר והתקווה, כבימים הטובים,  וזה לא קרה. השעה עכשיו אחרי 1 בלילה (לפי שעון
חורף) ומן החלון אני רואה מתי מעט של שוכני האוהלים עדיין יושבים על הכורסאות
המאולתרות, שותים, מעשנים, שותקים, האור שנגע בהם כבה והדמעה יבשה. ואיל תושבי
המקום יצטרכו לחזור אל האינסטינקטים החייתיים שלהם שיסייעו להם להימלט בעור שיניהם
מן המלכודת התחבורתית שטמנה להם העירייה, או משרד התחבורה או כל רשות אטומה אחרת
בצומת הרחובות שבין שדרות רוטשילד ובין כיכר הבימה .

יאל"כ, יאח"ה יאח"פ ואחיותיה

אומנם פרשת מרגלית צנעני נדחתה אל תת סף ההכרה, אך מצאתי לכון להעלות רשימה שפירסמתי בויינט בעת שהפרשה להטה

היחידה הארצית לחקירות כלכליות יאל"כ, (או יחידת עאלכ בלשון העם), שבראשה עומד סנ"צ
אבי נוימן הצטרפה לפני פחות משנה  לשלל
יחידות המשטרה הנושאות ראשי תיבות מזרות אימה
המתחילות באותיות י"א ("יחידה ארצית", או "יש אלוהים")
) יאחב"ל (יחידה ארצית לחקירות בינלאומית) יאח"ה (יחידה ארצית לחקירות
הונאה), יאח"ס (יחידה ארצית לחקירת סוהרים) ממש כמו באמריקה, שלכל זן של פשע
מוקדשת יחידה פדראלית (ארצית) מיוחדת, DEA  (סמים ומזון) FBI  ורבות אחרות אך מה נעשה והפשע בישראל דל וחסר
השראה והיחידה הארצית – הפדראלית, מכסה טריטוריה מבאר שבע לנתניה שהיא בקושי מחוז
לשריף טקסאני שיש לו שני סגנים, 30 שוטרים ומשמר אזרחי, בחגורתו תקוע אקדח ועל
ראשו מגבעת סטטסון מקש משובח. ואילו דומראני, מולנר, אברגיל הם הרעים היושבים בפאב
המקומי ומדי פעם יורים זה בזה בתוך כדי ויכוח על מלצרית חשופת שוקיים. אז אם אין
פשע יש שדרות מאדיסון, וראשי היחידות הופכים לדן דרייפרים  בנעלי נייק ובגינס חיקוי לוויס. וטקטיקת הפרסום
העצמי היא אחת ויחידה הדלפות מכוונות המנפחות כל פרשה שולית לשערורייה בינלאומית,
בסדר גודל של חטיפת בנו של לינדנברג. היאה ליחידה הארצית, אין לטעמי דבר מעורר
בחילה יותר מן המפל בלתי פוסק של הדלפות מכיוון יחידת המעלה ממעמקי חדרי החקירות,
מתיקי המודיעין, מהשערות פרועות שעולות יורדות, צנעני נפגשה עם דומראני, פנתה לאחד
מאנשי מולנר, היטתה תוצאות כוכב נולד, נכנסו לחשבון הבנק שלה, האזינו לה בסתר,
העבירו "דברים מעניינים לרשות המיסים", הו הבחורים המצויינים של אבי
נוימן, הו השוטרים האמיצים שרדפו אחרי מרגלית צנעני בשבילי הנגב הצחיחים עד להפגנת
המחאה,  בבאר שבע המשולה בדמיונם הפרוע של הגברים
של נוימן לפחות לליטל רוק במדינת ארקנסו, האבק היתמר, הסוסים צנפו והזמרת החביבה
נצפתה מתחבקת עם אמרגנה הנסחט, מכשיר הטלגרף בחדרו של אבי נוימן פלט סרט נייר,
"היעד נתפש בכף", העצורה עקודה בחדרי החקירות, חסרת אונים, חסרת קול,
פרקליטה הסימפטי, הלבוש בחום הזה בחליפה ועניבה מתרוצץ סביבה וסביב אנשי המשטרה
וממלמל קלישאות חבוטות ושרוטות כמו חגורת השריף של ליטל רוק, מרשתי חפה מפשע, והשוטרים
מדליפים לכל מי שרוצה לשמוע כמו השיכור המקומי אחרי חצי בקבוק של ג'ק דניאלס . וזה
עובד ועוד איך זה עובד בית משפט השלום עוצר ל 9 ימים שזו בדרך כלל המנה לרוצח
סדרתי, ובית המשפט המחוזי שצימצם את המעצר לשישה לא פחות לא שפויים, גם הוא מצטרף
אל החגיגה (התימנית?) והשוטרים שכבר ננזפו בשל הדלפות מגמתיות ושיקריות באין ספור
פרשיות קודמות ממשיכים להדליף ולפטם את העיתונאים האוכלים מכף ידם כפודלים
משטרתיים. כי אחרת איך יצדיקו הגברים של נוימן את הקידומת "יש אלוהים" בשם
היחידה שלהם?

VIP

(פורסם טיפה אחרת בויי נט)

"יש לבחון לאפשר לשופטים מסלול מעבר מהיר בשדה התעופה דרך טרקלין השלום", כך ביקשה שבוע
שעבר יו"ר נציגות השופטים השופטת ורדה אלשיך, מועדת הכספים של הכנסת וכך
סיפרה בקול רועד: "עמדתי בתור בשדה התעופה ופגשתי לפתע אדם ששפטתי אותו. הוא
התחיל לדבר איתי ולא ידעתי איפה לשים את הפנים שלי, יש לאפשר לנו לעבור בדרך אחרת
דרך VIP  או טרקלין"

הנה עלתה מתהומות התודעה המשפטית החרדה העמוקה ביותר של השופט, שלאחר
ששלח אדם למאסר והלה נעלם במהירות מלווה שני שוטרים במעלית המקרקשת אל בית הקופים
בבטן בית המשפט, פתאום הוא מעיז לחזור אל העולם ועוד לשדה התעופה וירחף באוויר
לצידה של השופטת. השופטים בטוחים, כי ברגע שנפטרו מהנאשם או התובע הטרדני הללו הופכים
לקרפדות ירקרקות. והנה הוא חוזר לתור בשדה התעופה כאחד האדם "לא ידעתי איפה
לשים את הפנים שלי" אמרה נציגת השופטים ואכן כל המכיר את בתי המשפט בארץ יודע
כי הפרדת השופטים מן האסירים היא כלל ברזל. השופטים גרים בעיר האסורה בעלת מעליות
משלה, גזוזטראות וגשרים. האסירים והעצורים מתגוררים כמובן בתופת וממנה הם עולים
במעליות צרות ומחניקות אל אולמות השופטים לפגישה קצרה עם השופט. השופטת אלשיך
נדהמה לראות כי החלוקה הנוחה כל כך בין השופט וקורבנו אינה קיימת בעולם החיצוני
ולמה תגביל את החלוקה רק בשדה התעופה, מה עם מחילות מיוחדות בקניונים, תאים מרופדי
קטיפה בבתי קולנוע, ותיאטראות, ולמה לא מערכת מנהרות בכבישי הארץ שיובילו היישר אל
המקלט האטומי של שר השיכון, התחבורה ושר הקשר עם העם היהודי. מעבר לעליצות הפחזנית
שהצעת השופטת אלשיך מעלה בין צלעותי, הרי היא מבטאת עיקרון יסוד של מערכת המשפט.
חלוקת עבודה המביאה לאטימות מוסרית, והעברת האחריות, המשרתת נאמנה כל מערכת כוחנית
ואלימה המחלקת  את האחריות לפרודות זעירות.
מבחינתו של השופט סיפורו של הנאשם הסתיים ברגע שגזר את דינו. את השופט לא מעניין
מה התרחש לו בבית הכלא, האם שוקם האם השתחרר אדם טוב יותר או רע יותר. האם נגמל
מסמים, נדיר עד נדיר מאד ששופט ממשיך לגלות עניין באדם שעבר תחת שבטו ונשלח למאסר
ממושך. חיים כהן וברנס הוא החריג היחיד המוכר לי. השופט הוא תחנה אחת במכונת
הענישה וממנה עובר הנאשם לבית הסוהר, והוא נמחק מתודעת השופט עד שהוא עולה מן
התופת אל התור הנורא ההוא בשדה התעופה.

מעניין שההצעה של השופטת אלשיך לאפשר לכבודם להשתרע על הכורסאות המרופדותשל חדר הVIP  וללגום מרטיני וודקה, בחוש אך לא מנוער, באה דווקא ממנה הסיכוי שתפגוש את אחד מפוקדי אולמה בתיקי
פירוק גדולים של חברות ענק באולם הVIP גדול הרבה יותר מן האפשרות שתפגוש אותם במרחבי כל – אדם בשדה התעופה,  הנה ממול לשופטת מר דנקנר ועל ידו מר תשובה, ומר גאיידמק וליאוניד נבזלין מכרסם סנדוויץ סלמון.  מעניין מי היה אותו נשפט שהתגנב אל התור שלכבודה,  מן הסתם איזה בעל מכולת קטן שעסקיו
עלו על שרטון ובא להתחנן לנושיו אצל הגברת אלשיך.