מלכת הדראג

 (פורסם בנוסח שונה בידיעות אחרונות 3.6.11)

לקראת הכתיבה על ספרו של רוברטו סביאנו "היופי והתופת", שאלתי מן "האוזן", את הסרט, 300, המבוסס על הקומיקס המופלא של פרנק מילר, המספר את מלחמת 300 הספרטנים כנגד הצבא האדיר של אחשוורוש הפרסי במעבר הצר של תרמופילאי. רציתי להבין למה נמשך סאביאני באופן כה עמוק אל הסרט שהוא תערובת פשיסטית הומוסקסואלית של הספרטנים השריריים,  כנגד מלכת הדראג, אחשוורוש העטור שרשראות ופירסים, ואוסף הפאטישים, הפריקים, הסדו מאזו והטרנסווסטים המרכיבים את הצבא הגדול ביותר בעולם בעת ההיא. סביאני הקדיש לסרט את  המסה "יום זה יהיה שלכם לנצח", ציטטה מדברי ליאונידס לחייליו ערב הקרב שבו כולם נקטלו אך עצרו את התפשטותו של הצבא הפרסי. הגברים נגד מלכות הדאג חשבתי לעצמי, שחיתות מוסרית, הטיית הסובייקט השחתת המין אל מול מיניות גברית טהורה. מי מהם מייצג את המאפיה האיטלקית שלה הקדיש סביאנו את ספרו הקודם, "קאמורה", ספר אפי המציג את המאפיה ככלכלה עולמית אלטרנטיבית, ישירה יותר, שבורידיה זורם קפיטליזם טהור, בלי הונאות, פרסומות, יצירת צריכה מיותרת מלאכותית, העוסקת בעיקר במכירת הנאה טהורה קדושה כמסחר בקוקאין שהיא טעם החיים  ולא בתחליפי הנאה כקוקה קולה.

 ולפתע הלמה בי ההכרה כי המאפיה הם הצבא הספרטאני וכל השאר, קוקה קולה, פיאט, הפוליטיקה האיטלקית, ברלסקוני, תוכניות הריאליטי, העיתונות המתרפסת, הם בעצם מלכות הדרג של אחשוורוש. באופן הזה אפשר להבין את את כתיבתו של סביאני  על הכדורגלן מאסי, שצמח מן האפשתות שלקה בחוסר תיפקוד של הורמון הגדילה עד שקבוצת הכדורגל ברצלונה לקחה אותו תחת חסותה, שילמה הון תועפות להצמיח אותו לגובה של מטר וחצי ולהפוך אותו לשחקן הכדורגל, לדעת סביאני, הטוב ביותר בעולם וכך הוא כותב  על המתאגרף האיטלקי המכונה, טטאנקה סאנקאטו, שגדל באחד ממועדוני האיגרוף של מרצ'נזה , עיר קטנה המונה 40.000 תושבים המתפקדת כבר שנים כחממת הגידול למתאגרפי איטליה. על איגרוף כותב סביאנו: " אגרוף הוא זעם ממושמע, עוצמה מעוצבת, זיעה מאורגנת, אתגר של שרירים ומחשבה", משפט שיכול היה בקלות להיכתב במסגרת הניו ג'ורנליזם, למשל על ידי נורמן מיילר על קאסיוס קליי, או אפילו המינגווי על לוחמי השוורים הספרדיים, ושוב עולה במוחי רעיון העיוועים שגם כשסביאנו כותב על איגרוף ומצטט את הומרוס "אין עשייה טובה יותר מזו שאתה מגשים במו ידיך", הוא שוב כותב על המאפיה מול הפוליטיקה האיטלקית או העולמית או קרן המטבע הבינלאומית שהיא רפיסות , חולשה, חנופה, המתממשת באונס עלוב של חדרנית במלון.

יש בחירות בספר שהן מובנות מאליהן. לאחר שפורסם הספר קאמורה, העוסק במאפיה האיטלקית בעוצמה של אפוס יווני, המתאר אותה ככוח גלובאלי, כאימפריית פשע החובקת עולם , הפך סביאנו ליעד החיסול המועדף של המאפיה האיטלקית והסיציליאנית, ירד למחתרת והוא מלווה כל העת בשומרי ראש חמושים. על כן משיכתו לעיתונאית אנה פוליטקובסקיה, שנרצחה במוסקבה לאחר פירסום הספר צ'צניה, או אווה יונסון, (שספרו שני פנים יצא לאור בעברית) שמת מאלכוהוליזם והתקף לב לאחר שהיה נתון להשגחה והטרדה מתמדת של השטאזי המזרח גרמני, אינם מפתיעים וכך גם פגישתו המרגשת עם סלמן רושדי. וכך המשיכה לאפוסים ענקיים שכתב  ויליאם טרוור וולמן, שעד שקראתי עליו לא ידעתי כלל על קיומו, אך מתברר שכתב אפוסים של אלפי עמודים על אמריקה כחזון של אפוס סקנדינבי, אך גם האפוסים הגדולים תמיד מעורבים אצל סביאנו במלכות דראג וכך בפגישתו הראשונה עם וולמן בחוף אמלפי שואל הסופר הנערץ על ידי סביאנו אם הוא יכול להראות לו היכן פועלות הזונות הניגריות ואומר לסביאנו המופתע בבוז : " עיר שאין בה זונות ניגריות לא מגיע לה שיבקרו בה".

קשה לקורא הסקפטי, המיואש, המתוסכל לקרוא את המשפט בספר: "ספרות כעונג אינה מעניינת אותי, גם לא ספרות כמחשבה חיוורת,. אין לי עניין בסיפורים יפים שאינם מסוגלים לטבול בדם תקופתי או להישיר מבט לעבר ריקבון הפוליטיקה וצחנת עולם העסקים, ואכן המסות כולן רצופות בהשקפת עולם כי כתיבה, ספרות עיתונאות יכולות לשנות את העולם לשמוט אותו מברוני הפוליטיקה והפשע שהמשתפים פעולה בתת עולם נסתר מן העין. סביאנו נמשך אל המיתוסים הגדולים, זה של קרב תרמופילאי וזה המתואר בפרטי פרטים על הרעלתה של אדמת איטליה ואנשיה, על ידי המאפיה שרכשה מונופולין על הובלת האשפה באיטליה ובארצות אחרות. החזון המפלצתי של מליוני טונות של אשפה הנקברים באדמה ומרעילים את הסביבה, הורגים ילדים  ומעלים את תמותת הסרטן בעשרות אחוזים מעוררת חרדה, ומזכירה בעוצמתה ציורים שלך הירונימוס בוש.

ספק את יש עוד סופר בעולם עתה הניחן בתמימות הילדותית של סביאני, באמונה כי בכוחו לשנות ולזעזע, אבל סביאני עושה את זה בקלילות, בתערובת של קומיקס והקשבה לאדמה המזוהמת וכלשונו הוא מצליח "למדוד את מצב האמת באיטליה, את מידת האפשרות לומר אותה ולהתחקות אחריה, לגלות את מצב הרגישות והסיסמית לאמת במדינה זו, את הפעימות החלשות שלה פה ושם באירועים זנוחים", ואחר האירועים הזנוחים הללו מתחקה סביאני כבלש קוסמי שהגיע לביקור בכוכב מורעל ומושחת, הוא מצמיד את אוזנו לאדמה המורעלת ושומע ומקשיב . מי יתננו סביאני במדינתנו השקרנית, מי יעיז להתמודד עם המפלצת עם מלכת  הדראג המופיעה בקוליסאום הגדול בוושינגטון, לבושה בכל הפירסים והשרשראות, יורקת אש, אוכלת התינוקות, מזהמת בנשימתה הסרוחה את הקרקע שאנחנו הולכים עליה. מי מוכן למות על העט, להחזיר את ערך האמת למקומו?

דוחפים אצבע לאולם המעצרים

לאחרונה אני קורא מאמרים שפרסמתי בעיתון "חדשות לפני עשרים ושלושים שנה, אולי כדי לאסוף אותם, אולי כדי לראות אם נשאר בהם טעם ורלבנטיות, הלב נשבר לגלות כי רובם כאילו נכתבו היום או אתמול, הנה אחד מהם

דוחפים אצבע לאולם המעצרים (חדשות 1987)

 

רק השטחים הכבושים משתווים לעיר כתל אביב, מבחינת הצפיפות החוקית, זו הנמדדת על פי מספר הצווים והגזירות לכל חוטם וגולגולת. העיר היא חוק מתחת לרגליים, טריטוריה כבושה על ידי מינהל ההנדסה, משרד הבריאות, הפקחים, החניונים, רודפי כלבים, מרעילי חתולים, המדרכה נוסעת כמו פס ייצור מטורף המחליף כיוון באופן אקראי וסתמי. הצווים שאיש אינו מכיר אותם מסדירים את החנייה, המהירות, הלכלוך, המוזיקה, האינטימיות הרכה האסורה בגן הציבורי, הטעם והריח.

לתל אביב, כגריד חוקי צפוף, יש שני פתחי עכוז, הפעורים בקצוות המנוגדים של קומת הקרקע בהיכל המשפט ברחוב וייצמן: בית המשפט העירוני ואולם המעצרים. את חום הגוף של העיר אפשר למדוד שם לא במדחום דיגיטאלי, אלא באצבע חשופה. לבית המשפט העירוני נדחוף אצבע בפעם אחרת היום נדחוף האצבע לאולם המעצרים, בכל בוקר מקרי נגלה כי החוק בוער מתחת לרגליו של הערבי בתל אביב. בכל בוקר הם הרוב שבין העצורים. (היום מתחרים בהם "עובדים זרים") אדם שמובא למעצר הוא "חשוד", את המדינה מייצג שוטר והשופט/ת התורן הוא "כבודו". מספר הערבים החשודים עולה בעשרות מונים על מספרם בעיר.  הם נאספו בלילה הקודם, מטרות איטיות ועייפות, משרכות רגליים, ברחובות שהם לערבים ועובדים זרים כבישים אדומים, בעיקר מעבר לרחוב החשמל בואכה התחנה המרכזית הישנה וכלה ברחוב סלמה והתחנה המרכזית החדשה. אפילו השוטר המסורבל, העילג שכרסו משתפלת מעל מכנסיו מצליח להשיג אותם לפני שהם נבלעים בחדר מדרגות מסריח משתן. השוטר מבקש הארכת מעצר של עשרה ימים. "למה", שואל כבודו, מתברר כי ברחוב עלייה פינת לוינסקי נפרצה חנות הבגדים "לחתן" ושני הערבים החשודים נתפשו כחמש מאות מטר משם כשהם "מזיעים, נרגשים ומבולבלים", אומר השוטר. "מדברים עברית"? שואל כבודו, אחד מהם מדבר קצת עברית והשני כמו בבדיחה אנגלית הוא בן דודו. "מה קושר אותם לשוד"? שואל כבודו "מזיעים נרגשים ומבולבלים", כבודו מעיין בתיק, "אבל בהארכת המעצר הראשונה הם היו חשודים בגניבת ג'יפ" שואל כבודו. "הג'יפ כבר לא על פרק מצאנו את הגנב, אין להם קשר אליו".

הערבי עלה על גיאוגרפיה מסוכנת, מטרה קלה, איש עייף ומטושטש, במקום הלא נכון בזמן שאף פעם לא יהיה נכון. הוא מזיע ומבולבל כי נמאס לו מהמדינה היהודית, כי החוק הישראלי לערבי הוא כמו בדחן חתונות לאורח לא רצוי. פתאום בלי התגרות, רק בשביל הצחוק המשחרר הוא דוחף מרפק לצלעותיו – אפליה בשכר לימוד באוניברסיטאות, תוקע אצבע לעינו- קצבאות ילדים ליוצאי צבא (ואחרי שפורסם המאמר: תופש את אשכיו וצוחק צחוק מטורף- חוק הנכבה ועוד מעט חוק הבאסה) חשיפה ממושכת לבדחן חתונות מחלישה את מנגנון ההישרדות של הערבי לא פחות מסקס לא בטוח עם זונה נרקומנית.

כבודו מקמט את מצחו, "נמצאו ברשותם חפצים גנובים"? הוא שואל את השוטר, "הם כנראה הספיקו להשליך אותם", אומר השוטר שגם הוא מתחיל להזיע ונשמע מבולבל למדי, איפה הוא היה כשנפרצה החנות "לחתן"? "ואין להם קשר לג'יפ" שואל כבודו באכזבה מסויימת. "לא", משיב השוטר. "לשחרר" פוסק כבודו. החשוד שחזר למעמדו כערבי במקום הלא נכון "לוחש לעצמו בערבית "אתה תשלם על זה", מה הוא אמר שואל כבודו שאינו דובר ערבית, "הוא אמר שאדוני ישלם על זה", מתנדב לתרגם יהודי משופם מן המשקיפים הקבועים באולם המעצרים. "ישלם על מה?" שואל כבודו. "אולי על המעצר" אומר השוטר, "אם אדוני זוכר, אדוני עצר אותם כחשודים בגניבת הג'יפ ל15 יום", "ככה", אומר כבודו "לעצור את שניהם מיד ולהגיש עוד היום כתב אישום כנגד שניהם על איומים על שופט", "אבל אני לא אמרתי כלום" אומר בן דודו", "תטען את זה במשפט" אומר כבודו.

מחוסר מעש ומתוך סקרנות אני נגרר אחרי השוטר והשניים שביום אחד היו "חשודים", "ערבים" ו"נאשמים".

כתב אישום כנגד השניים הוגש במזכירות כעבור שעתיים והמשפט התנהל בצהרי אותו יום אצל כבודו אחר בקומה הרביעית. עליתי לראות, "אתם נאשמים באיום על שופט" אמר כבודו, "אבל לא גנבנו את הג'יפ", אמרו השניים "איזה גיפ", אמר כבודו, "הם היו חשודים מלכתחילה בגניבת ג'יפ אך לא נמצאו ראיות", היה נדמה שהשניים אינם שומעים מאומה, כאילו היה אולם המשפט מטוס המשייט מעל האוקיינוס וחור גדול נפער בצידו, האוויר נשאב החוצה בקול שריקה איומה ולחץ האווויר פוצץ את קרומי השמיעה של הנאשמים ואת קרומי השחייה שלי, עד לרגע הזה לא ידעתי שיש לי קרומי שחייה והתחלתי לטבוע.

האם אמרתם לשופט שהוא עוד ישלם על זה " שואל כבודו "התכוונתי שהוא ישלם על העבודה בריצוף שהפסדתי אומר זה שדובר עברית קצת ובן דודו שותק. "אז הנאשמים מודים" אומר כבודו ופונה אל השוטר: "טיעון לעונש", "אין לנאשמים עבר פלילי", אומר השוטר "אך איומים על שופטים הם מכת מדינה מסוכנת ביותר ויש בה כדי לפגוש באשיות החוק, מבקש מאסר בפועל משמעותי" "מה יש לכם להגיד" פונה השוטר בחביבות אל השניים "לא גנבתי את הג'יפ" אומר הדובר עברית "ואתה" פונה השופט אל הבן דוד שמשיב בערבית " גם הוא אומר שלא גנב את הג'יפ " , מתרגם הצופה הנאמן שעלה איתי לקומה הרביעית. "יש משפחה" שואל כבודו "אשה וארבעה ילדים" עונה אחד והשני שותק.

"גזר דין", אומר כבודו, "העבירה חמורה, כולנו יודעים לאן יכול להוביל איום על שופטים בשל העדר עבר פלילי אני מסתפק בעונש של שנת מאסר". נפתחה הדלת המובילה אל מעלית העצורים היורדת אל הכלובים במעיים של בית המשפט, השריקה הפכה לשאגה, חפצים החלו משייטים במטוס ובאולם בית המשפטשני הערבים נשאבו החוצה אל החלל החיצון.  הגיע העת להוציא את הצבע מפתח העכוז, עשן דק וריח של בשר חרוך עולים משם.

 

 

 

 

 

נוצת הטווס של השופטת פרוקצ'יה

ביום 13.4.2011, ניתן פסק דינה האחרון של כבוד השופט אילה פרויקצ'יה, בשבתה בבית המשפט העליון. אל פסק הדין הצטרפו והחמיאו לשופטת השופטים גובראן ורובינשטיין. על פי המנהג בבית על הגבעה בירושלים, פסק דין אחרון של שופט לפני פרישתו הוא מעין נוצת טווס צבעונית המתווספת אל זר עלי הדפנה שכבר קטף הפורש במהלך שנות שיפוטו. במקרה הזה נוצת הטווס דהוייה למדי ולכל היותר היא נראית כנוצת ברווז מקרטע הראוייה לשמש לביעור חמץ ערב חג הפסח, בתוספת כף עץ הקשורים יחד בקטע סדין ישן.(כך היה אבי נוהג)

ואכן פסק הדין ניתן ימים ספורים לפני חג הפסח, וקשה עד מאד לדכא את האסוציאציות שהוא מעלה שגם השופט אליקים רובינשטיין נותן להם ביטוי קל. ראשית נוצת הטווס הפכה לנוצת ברווז מת רק על יסוד התבוננות במספרו של ההליך: בג"צ 1134/05 , זאת אומרת העתירה הוגשה על ידי ארגון "קו לעובד" ואחרים בשנת 2005 ואנו זקוקים לחמש אצבעות של יד אחת ועוד 2 אצבעות של יד שנייה כדי למנות את השנים שחלפו מאז- 7 שנים, ושוב זה מחזיר אותנו למצרים הפרעונית ו7 הפרות הרזות 7 מעוררות הרחמים עולות מן היאור. יתכן ולא הייתה משמעות ל-7 השנים הרזות אילו עסק פסק הדין למשל בשאלה מה מעמדה של הלכת "אפרופים",מונח מיסטי הידוע ליודעי חן ומעורר סערה רבה אצל מומחים לדיני חוזים, אך כטבעם של מומחים לדיני חוזים סערת נפשם היא איטית ועוברת מדור לדור וספק אם מישהו זולתי "האגודה לגידול ירקות" או "אפרופים חברה לייזום ופיתוח", שהיו שותפים לפסקי הדין הללו היו מוזילים דמעה לו היה פסק הדין עולה מן היאור יחד עם 7 הפרות השמנות.

לא כך הדבר ביחס לבג"צ 1134/05, קו לעובד ואחרים נגד משרד הפנים, שעתרו כנגד הוראה מינהלית של משרד הפנים שקבע כי עובדת זרה הנמצאת בישראל כחוק ויש ברשותה רשיון עבודה כדין, אלא שאיתרע גורלה וילדה בתוך תקופת רשיון העבודה אומר לה שר הפנים תגורשי מישראל עם הילוד 6 שבועות לאחר הלידה ואת רשאית לחזור ללא הילוד שנולד לך, להותיר אותו, בפיליפינים, ברומניה או בכל ארץ אחרת ממנה הגעת להמשיך את תקופת עבודתך על פי הרשיון שבידך, שיכול להתארך 5 שנים או אף יותר. בכל אותה עת אין לה זכות לצאת מן הארץ ולהביא את ילדה או בתה אליה להיות בחיקה ולינוק את חלב האם שלה ולזכות בילדות שיש בה אמא ולכל המעוניין לדעת מה השפעתה הדרסטית של העדר אם בשנות הילדות המוקדמות ראה מאמריה של מלני קליין ויריבתה הגדולה אנה פרויד שבודאי ניתן להשאיל אותם מספרייתו המגוונת של שר הפנים. האופציות שהוראת גירוש הילוד הותירו בפני העובדת הזה, הבה נקרא לה אנה היו,
לא להיכנס להריון ולעתים כך להחמיץ את השעון הביולוגי המאפשר לידה.

להיכנס להריון באופן מקרי או מתוך הנחה כי הדבר לא יוודע ולהפיל את הילוד לאחר ששוטרי יחידת עוז האמיצים פרצו למטבחה המפואר של של נילי פריאל ותפשו אותה , מנקה את הסתימה בגורס האשפה, אהוד ברק ישב באותה עת בסלון ושתה ויסקי ולא ידע כי במטבח מתעגלת אנה, שלמעשה לא פגש אותה מעולם, אבל שוטרי העוז הבחינו בעינם המאומנת בהתעגלות החשודה מתחת לסינור המטבח המוכתם של אנה והובילו אותה אחר כבוד למחנה הגירוש ברמלה כמיועדת לגירוש לאחר לידה,

לבחור באפשרות המוצעת לה על ידי שר הפנים להפקיר את הילד אצל הסבתא מלני הקשישה או האחות חסרת הכל, ולדון אותה ילדות ללא אם.

ייאמר אגב כי חסד 6 השבועות שנתן שר הפנים לגירוש לאחר לידה, אינו בא מטוב ליבו אלא מסירובן של רוב חברות התעופה להטיס תינוקות בני פחות מ-6 שבועות, ועל גמל קשה להעמיס תינוקת בת פחות מ6 שבועות ולהניע אותה לפיליפינים. והנה מגיעה פרשה זו לשופטת פרוקצה, שרק מחמת הלצון התמים ומבלי רצון לפגוע חלילה בכבודה נכנה אותה לצורך העניין השופטת עליה פרעונה, והיא מתבקשת לדון בעתירת "קו לעבד", כנגד הוראת משרד הפנים הפרעוני בראשותו של של אלי שישקלי המכוונת לציבור מהגרי העבודה היהודים : "כל הבן הבכור היאורה תשליכוהו" יושבת השופטת עליה פרוענה על המדוכה 7 שנים, ולבסוף היא פוסקת ממש כלשונה של השופטת פרויקצה לאחר למעלה מ2000 שנה כי יש צדק רב בהוראה זו. מהגרי העובדה היהודים, גוזלים את מקומות העבודה מן המצרים הכמהים לעבוד בטיט ובלבנים או במטבחה של אשת פוטיפר, ויש צדק רב בהנחה כי לידת ילד למהגרת עבודה יהודית תעצים את רצונה להשאר בארץ הפרעונים כי אין חזקה מזיקת האם לילדה ועל כן השלכה אל היאור יש בה הצדקה פרגמטית וכלכלית, אלא שבסופו של דבר נכמרים רחמיה של עליה פרעונה על אותם תינוקות שלא חטאו והחטא יחיד שלהם הוא כמיהת אימן לילד והיא מבטלת את ההוראה. אלא שקשה להעריך כמה תינוקות כבר הושלכו אל היאור או אל אסלת השירותים במגורי הבושה בתחנה המרכזית הישנה, בהפלות ביתיות של ילדי העובדים הזרים , במהלך שבע השנים עד שגמל פסק הדין וניתנה ההחלטה. בקשה לצו ביניים שישהה את זריקת התינוקות ליאור סורב בתקיפות על ידי בית המשפט, ואיש אינו מוחה דמעה ואפילו נוצת הברווז משפילה ראשה בבושה.

אחד העם 90 שנות השמונים

 

 גלריה אחד העם 90

הספר גלריה אחד העם 90, שנות ה-80 פרי מחקרה של דליה מנור (הוצאת חלפ) מעלה  מן המצולות גלרית אחד העם 90, כספינה טרופה, מתוך ים של קרח ששמר עליה מפני שיני הזמן. אנחנו פותחים חדר אחר חדר, התחושה הראשונה היא של איזה אסון, טביעה פתאומית פגיעת טורפדו. משהו התרחש כאן, שולחנות הפוכים, מפות משולכות על הרצפה, כאילו נקרעו בתנועת יד אחד זעופה מן השולחן, אפילו שרידי סנדוויץ אבוקדו של איציק ורותי מרחוב שינקין הסמוך, מתגלגלים על הרצפה. כמה בדים מגולגלים נדחקו לצד כדי לפנות מקום לאיזו התגוששות גמלונית עילגת.

מה התרחש כאן אתה שואל את עצמך, התמונות בספר לא מפענחות את התעלומה, תמונות האנשים  שאיכלסו פעם את הגלריה ואין להם שריד ופליט בחדרים, נראים כצילומי משטרה מזירת הפשע. רובם ככולם הם צילומי "צלם אנונימי", סזגנון מיכל היימן, והם ממתינים לאיזו כותרת שתבהיר את המתרחש.   מי הוא זה הנעלם מן התמונה המצלם מאחורי העדשה של המצלמה המשטרתיחת. ואולי זהו הרוצח הסדרתי שחיסל את כל המלחים הטרופים ששהו אי פעם בגלריה אחד העם 90. האם אני צילמתי את התמונה בע"מ 14, מייסדי הגלריה: שרה חינסקי, אריה ברקוביץ, ורונית דברת, העדר מוחלט של פוקוס עלול להסגיר אותי כצלם והתמונה התמוהה בע"מ 4 , מי הם קובץ האנשים הללו, ביניהם משה גרשוני זקוף מחייך ולידו ארם גרשוני בנו נער מתבגר ופתאום בלי שום סיבה במוקד התמונה גבוה מעל כולם  חזי לסקלי יפה כאל יווני.  גלריה אחד העם 90 יותר משהייתה גלריה הייתה זירת התגוששות ילדותית, לא מושחזת, לא מתוחכמת, מבוהלת מאחד רפי לביא שהציץ מדי פעם, מבעד לחלון במכנסי ההתעמלות שלו והכרס שהבריחה את כולם אל השירותים הזעירים.

הגלריה התחילה במכתב של עו"ד שכתבתי בעצמי לחשמלאי שהתקין את מערכת החשמל בגלריה, טרוצקיסט קיצוני חסר כל ידע בחשמל, שבכל ביקור בגלריה המוקמת מצאתי אותו קורא איזה ברושורים מהפכניים עד  שעזב באמצע לאוסטרליה, בעקבות תיירת זרה,  בטח אריה ברקוביץ זוכר את שמו. על פי בקשת אשתי דאז, גרושתי בהמשך והמלאך השומר עלי במרומים שרה חינסקי, רשמתי את העמותה ואיימתי על החשמלאי, וכתבתי את חוזה השכירות והזיכרון העיקרי שיש לי מן הגלריה הוא של פחד מצל המדרשה לאמנות של רפי לביא ויאיר גרבוז, של פילוגים וריבים, של שנאה יוקדת ושוב פחד משתק לכוהנת הגדולה של האמנות דאז שרה ברייטברד ששרה סגרה איתה את החשבון במאמר "שתיקת הדגים". מה בדיוק התרחש שם, בריחה מבוהלת, שריפה, או רוצח סידרתי, קשה ללמוד מן הספר.

המאמר המרכזי של דליה מנור, שיש בו את היסודות הנכונים של  מערכת הכוחות שפעלה על הגלריה הוא חסר לחלוטין הבנה של האנשים והדמויות שפעלו במקום. המאמר "המתיישבים החדשים: אחד העם פינת שינקין" המנסה לבנות היסטוריה אנתרופולוגית של הגלריה ורחוב שינקין של יערה בר און, שהייתה כנראה מזכירת הגלריה (אני לא זוכר אותה) כך לפחות על פי הכיתוב מתחת לתמונה היחידה בספר, שלא נראית כתמונה משטרתית בע"מ 98, הפותח במילים האומרות הכל : "הגעתי לשינקין מהקיבוץ בדרך עברתי "במבצע שלום הגליל". איך הצלחת יערה לדחוס את כל הבולשיט התל אביבי בשפורפרת מיונז אחת, קיבוץ, שלום הגליל. המאמר מנסה לייצב מיתוס ילדותי של מעין גריניץ וילאג' כי רחוב שינקין נולד ממתיישבים חדשים שהגיעו מהקיבוצים ומירושלים, הכותבת מפזרת שמות כמנו קונפטי אפרפר בחתונה שהפכה להלוויה. מי לא נמצא שם, פיליפ רנצר, פלסטיק פלוס, תנובה, שהייתה אכן קיימת במורד רחוב שינקין, והגישה מרק ירקות שדומה לו לא מצאתי בשום מקום, וחנן דירקטור, אילנה הרשנברג, והנס פלדה, ויעל גבירץ והמסיבות של מנו, ונחום טבת, ואיזה עדלאידע נשכחת ברחוב שינקין, העולה בחדווה מן הזיכרון של יערה בר און מאובקת ואנאכרוניסטית כאילו הייתה לא פחות מהעדלאידע של ברוך אגדתי. מה היינו עושים בלעדיכם הירושלמים הקיבוצניקים ובעיקר מבצע "שלום הגליל"  

מה נותר מכל זה? , שינקין היום הוא רחוב של נעלי פומה, נעלי גזית. האוזן השלישית שעוד הצליחה למקד איזה צליל שנקינאי דק עברה מזמן לקולנוע מקסים, השריד האחרון מלבד קפה תמר ל"שיינקין", הייתה חנות הספרים חותם, שאולי הזכירה באסוציאציה רחוק את חנות המאה העשרים של תמי מברגר, חנות הספרים כי טובה שהייתה אי פעם בתל אביב,  נסגרה לאחרונה והתחלפה בחנות אופנתית לנשים מתילדות, ואני חושש שקפה צנטראל שנפתח דווקא דלת ליד דלת ל"איציק ורותי" עוד עלול לגרש אותם מן המקום, ומה הוא רחוב שינקין ללא חנות חותם, על כך כתבתי היקו שזו ההזדמנות לדחוף אותו שוב אל הפוסט:

 שען שאף פעם לא נמצא,

חומוס אכרם בלי פותנה,

מעבר חצייה שאיש אינו מציית לו

קפה תמר בלי עמוס לביא,

מכבסה בלי קצף,

חנות חותם, בלי העיתון דבר

בלי 4 ספרים במחיר אחד

איציק ורותי בלי איציק ורותי,

ומה יקרה עכשיו להייקו

של מאיה בזרנו:

"בחנות הספרים הקטנה חותם

מה דוחה חיוכי החביב

לסופר המנוול המצליח"

האונגציפר

מקורו של הגלגול, של קפקא שיצא לאור בשנת 1916 , הוא אולי במכתב שכתב קפקא למקס ברוד כ-12 שנים קודם לכן ב- 24 לאוגוסט 1904, כאשר היה בן 21: "לפני כמה ימים, כשפקחתי את עיני משנת צהריים קצרה ועדיין לא הייתי בטוח לגמרי שאני חי, שמעתי את אמי אומרת מן המרפסת בקול טבעי 'מה את עושה?', מלמטה ענתה לה אשה 'אני אוכלת ארוחת ארבע בגינה'  ואני השתוממתי על יכולתם של בני האדם לחיות את חייהם בהחלטיות כזו" (תרגום אילנה המרמן באחרית דבר לגזר דין וסיפורים אחרים)

מכאן יצר קפקא את אחד ממשפטי הפתיחה היותר מכים בראש בספרות הפותח את "הגלגול" של קפקא: "כשהתעורר גרגור סמסא בוקר אחד מחלומות טרופים גילה שהפך במיטתו לשרץ ענקי" (גם כן תרגום של אילנה המרמן בקובץ "רופא כפרי" הוצאת עם עובד) אלא שכרגיל אצל קפקא מילת המפתח, היצור אליו הפך גרגור סמסא הוא מושג אינגמטי, בגרמנית אונגציפר שפירושו המדוייק רחוק מלהיות ברור. בתרגום האנגלי של וילה ואדוין מואיר, בהוצאת פינגווין קלסיקה מודרנית בספר המרופט משנת 1966 במחיר 3/6 המסורתי,  שאני מחזיק בידי, הוא הופך לחרק ענקי, יש שתרגמו לג'וק, ואילו ולדימיר נבוקוב כאשר היה מורה לספרות בעל מבטא רוסי מצחיק, באוניברסיטת קורנל משנת 1948 עד 1958 (קורס ספרות רוסית ואירופאית  311-312), משתמש בידיעותיו כאספן פרפרים וקובע בפסקנות כי גרגור סמסא הפך לחיפושית ענקית, ומספר לתלמידיו  בעיניים נוצצות כי מתחת לשיריון הנוקשה של החיפושית מסתתרים כנפיים מרהיבות, שאילו רק ידע עליהם גרגור סמסא היה סופו הרבה פחות עלוב. נבוקוב גם כועס מאד  על ההיגוי הלקוי של סמסה בגרמנית ומתקן לזאמזה. (לקט מן ההרצאות של נבוקוב בקורנל "הרצאות בספרות" יצא לאור באנגלית) אך סמסה הוא סמסה בכל התרגומים כולל זה שבעברית על מתרגמיו השונים. ואין ספק שאובדן האפקט הזמזומי והציפצופי זמזה והאונגציפר לאורך כל הספר , הוא אבידה גדולה בתרגומים השונים. העיבוד של פיטר קופר את "הגלגול לקומיקס, המציג את האונגציפר במלוא הדרו, לרבות שני המחושים היוצאים מראשו, שש רגליים מסוריות. הוא המרייה מפורשת של רצונו של קפקא שהזהיר את המוציא לאור של הספר, "רופא כפרי", שבו נכלל הגלגול, שהוא אחד הבודדים שיצא לאור בחיי קפקא, שלא לתת דימוי גראפי כלשהו ל"אונגציפר" שלו,  לא ג'וק הפציר במו"ל בדמעות, בשום אופן לא ג'וק וגם לא חיפושית הזבל, כפי שזמזה מכונה לקראת סוף הסיפור, אבל קפקא המסכן כבר רגיל שממרים את רצונו ולא שורפים את ספריו ולא אוספים אותם מן הספריות, ומתפרסמים מכתביו הפרטיים ויומנו של קפקא שכה חרד לפרטיותו ואפילו והמכתב לאביו, נשלח לכל דורש, כך שמן הסתם ישלים עם חשיפת האונגציפר לציבור. יחד עם זאת  פיטר קופר מממש את משאלתו של קפקא להעלמת האונגציפר באופן מתוחכם, הוא כמובן אינו יכול להימנע מהצגתו של האונגציפר, שכבר עוצב קודם על ידי רוברט קראמב באיוריו לביוגרפיה הספרותית של קפקא שכתב דוד מאירוביץ, אך במקום להסתיר את החרק או השרץ הוא מסתיר את המילה   והספר נפתח במילים: "כשגרגור סמסה התעורר בוקר אחד מחלומות מטרידים הוא גילה שהוא השתנה…" ואת האונגציפר אנחנו רואים בדף הבא, משהו בין ג'וק חיפושית וחייזר. האמת היא  שקפקא תמיד היה קומיקס אפל, אורבני, במילים, והעובדה שספק אם ראה קומיקס בחייו, ובכל מקרה הקומיקס אינו מוזכר באף אחד מכתביו, מכתביו, יומניו, אינה הופכת את ספריו לפחות מקומיקס. המשפטים הקצרים הכל כך מתאימים לבלוני הקומיקס, החדרים, הדירות, המנורות, בעלת הבית, הפנסיון, דיירי המשנה המופיעים תדיר בספריו וסיפוריו הם קומיקס במיטבו. היכולת שלו לקרב את המבט לפרט משני ולהרחיק המיקוד לתמונת על כמו שני השכנים המציצים לדירתו של יוסף ק כאשר מגיעים אליו בעלי המדים המשונים המתוארים בפרטי פרטים קומיקסיים  ב"המשפט", או תמונת הסיום של "המשפט" כאשר הוא נשחט על ידי שני שומריו הלבושים כליצני פנטומימה. תמונת המילים האחרונות של הספר העולות לשמיים כמו בלון נקוב: "כמו כלב", והשכן הסוגר את החלון, הם קומיקס. השפעתו של קפקא על הקומיקס לא ניתנת לשיעור, וניתן להתרשם ממנה גם בתחייה העברית המאוחרת של הנובלה הגראפית. נמצא את קפקא אצל רוברט קראמב שיצא לאחרונה בעברית, אם כי משום מה דווקא סיפורי התורה שלו ולא למשל הסידרה הפסיכוטית "השיממון הבלתי נסבל של הקיום". וגם מאוס של ארט ספיגלמן יצא לאור על שני חלקיו כעשרים שנה לאחר שפורסם במקור, הוא קפקא ואנו חסרים עדיין את בן קצ'ור והסדרה המופלאה שלו "ג'וליוס קניפי צלם הנכסים בניו יורק", שגם היא קפקא או הסדרה "מלון וחווה"  הפותחת במילים "למען בידורם של אורחים בבית המלון פילטוריאן, הייתה ההנהלה מציתה בכל יום שלישי בשעה 23.00 חדר בקומה השמינית" והיפנים כמו יושירו טאטסומי, והסדרה על דוחס האנשים לרכבת התחתית בטוקיו.

קפקא ביקש להעלים את האונגציפר ולהותיר אותו כסיוט פרטי ייחודי של כל קורא, הסיוט הגראפי של פיטר קופר הוא צפוי למדי. כל מי שקרא את הספר ומכיר קצת את הקולנוע הגרמני של שנות העשרים, את פריץ לאנג ואלף העיניים של ד"ר מבוזה, או ציורים ויימארים למשל של גורג גרוס, שכמו קפקא העריץ את כתבי קארל מאי שכתב על אמריקה שמעולם לא ביקר בה, דמיונית כמו "אמריקה" של קפקא, יכול לדמיין, באותם רגעי התעוררות שבין שינה לחלום,  את חדרו של זמזה, ואת האונגציפר, את השידה, את מזוודת הסוכן נוסע, הפתוחה וממנה מבצבצים בקבוקים כנראה של חומרי ניקוי והברקה לרהיטים, את דמות אביו ומכנסיו התפוחות המחוזקות בכותפות, את אמו, את דיירי המשנה, את הבוס, את המנהל. האם לא היה מעניין יותר להפוך את גורג סמסה לשרץ בן זמננו, כי קפקא לא מזמין רחמים לשרץ, זה לא הקרנפים של יונסקו, שפרסותיהם הולמים במדרכה, אלא אתה עצמך הוא השרץ. אם היה בכוחך היית אוכל את משפחתך כולה אבא אמא ואחות,  בולע אותם כאילו היו חריץ גבינה מסריחה, ולעת ערב עם שקיעת השמש האפרורית הייתה צלילתו הנוראה של האונגציפר  משתקפת בחלונות העיר בכל דירה שבה מתיישבת משפחה לארוחת ערב.

ערווה

למאיר אריאל המליצו הרופאים על ביקור חודשי בנמל התעופה זה באמת עשה לו טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין. לי המליץ הפסיכיאטר למצוא מישהו לשנוא אותו. "אתה סובל מחוסר איזון, הרבה כעס ואין לך פרצוף, בובת וודו לתקוע בה סיכות, אל תחזור עד שלא תמצא את הבובה משעווה שלך". אז ד"ר מצאתי ואני חוזר אליך תקבע לי תור בשבוע הבא. יש לי בובה קטנה מצומקת של אורית קמיר. במקרה אגב דפדוף ברשימות מצאתי בלוג בן כמעט חודש שכתבה אורית קמיר לאחר שפורסם תקציר פסד הדין קצב וכך כתבה לכאורה ברשימות אך הפותח את הבלוג מגלה שהוא נכתב בעצם לאתר בשם מחשבה שנייה ודרך קסם האינטרנט הוא מופיע כבלוג ברשימות. וכך כתבה בובת הוודו שלי

נחשפה ערוותם של "הסנגורים היוקרתים" של קצב

31 בדצמבר 2010

יום לאחר הקראת הכרעת הדין השיח הציבורי עסוק עדיין בעיכול ההלם והתדהמה; בקריאת תמצית הכרעת הדין ועמידה על הנקודות השונות המופיעות בה. אבל אין זה מוקדם מדי להכריז על חשיפת קלונם של הסנגורים של קצב, שהסתובבו בקרבנו כטווסים וזכו בשנים האחרונות ביוקרה והערכה שאין הם זכאים להן. פסק דינו של בית המשפט קובע בלשון שאינה משתמעת לשני פנים שעורכי הדין שקיבלו מיליוני שקלים עשו עבודה רשלנית, חובבנית, מביכה בעליבותה. הם לא עברו על הראיות שהוגשו על ידי לקוחם, לא וידאו מה מחזיק מים ומה לא, ונתנו לפרקליטות לעשות מהם קרקס. כך, למשל, הם טענו בשם לקוחם שיומנו מדויק ומעודכן – כשהפרקליטות הוכיחה שהיומן היה מנותק לחלוטין מן המציאות. וזו רק דוגמא אחת מני רבות.

אזכיר, הכוונה היא לאביגדור פלדמן, המתהדר בזכויותיו מימי זכויות האדם שלו, ומרשה לעצמו להפגין ציניות בלתי מרוסנת כלפי מערכת המשפט שעליה הוא יושב, וציון אמיר, שהפך מסתם עוד עורך דין פלילי לסלב מבוקש. השניים התנפחו בשנים האחרונות למימדים על-טבעיים, והנה נעץ בהם בית המשפט סיכה, והוציא את כל האויר החם והנפוח מחזותיהם המועצמים.  

בית המשפט קבע שחור על גבי לבן שטוב היה לו לקצב אלמלא שכר אותם. את מסכת שקריו הרי טווה עוד קודם לכן עם  "מקורביו": את הקלטות המבושלות, את האליבי המפוברק לכל אירוע של אונס, את שיחות הטלפון של המתלוננת ואת "מכתב האהבה שלה". לשם כל אלה לא נזקק להוציא מיליונים על עורכי דין גאוניים. הטקטיקה המשפטית שהציעו היתה כשלון חרוץ: הנסיגה מעסקת הטיעון היתה מהלך פטאלי, והרמיזה בקול כפול שלמרות שלא נגע במתלוננות בכל זאת קיים איתן קשר מיני בהסכמה – פעלה כחרב פיפיות נגד הלקוח. מה שהכריע את הדין היו דברים כל כך פשוטים שעורכי הדין המפורכסים כבר שכחו: סימני אמת, אותנטיות, ועבודה מפרכת של איסוף פרטים להוכיח מה באמת יכול היה לקרות ומה לא. ואת כל אלה סיפקו המתלוננות, והפרקליטות, שמשכורתן אינה מגיעה לעקב נעליהם של עורכי הדין המהודרים. המתלוננות הרשימו את בית המשפט באמינותן המלאה. הפרקליטות הצליחו להראות שהנשיא לא היה בבית בשעה שטען שהיה בבית, לא היה באזכרת אביו המנוח בשעה שטען שהיה בה, ולא היה במקומות רבים נוספים בשעות בהן טען שהיה בהם. אז מה, בעצם, קנו כל המיליונים שקצב שילם לעורכי דינו? שום דבר. פשוט כלום.

דומה שמה שקרה לעורכי הדין הוא מה שקרה ללקוח שלהם, שנים רבות קודם לכן: הם עלו לעצמם לראש. קצב פעל כשם שפעל כי הוא השתכנע שהוא "גדול מהחיים". שהוא מעל לחוק ולכללי ההתנהגות הנורמטיביים הרגילים. הוא השתכנע שהוא יכול לעשות הכל, ודבר לא יכול לעצור אותו, או לחשוף אותו, או להפיל אותו לדרגת בן תמותה רגיל. זהו מצב מגלומני מסוכן ביותר – לכל הסובבים, ולאדם עצמו. וכך נראה שקרה גם לאביגדור פלדמן ולבן ציון אמיר. אמיר, שהתרומם פתאום לרקיעי ההוקרה הציבורית, הסתובב בקרבנו כענן מחוייך. ופלדמן הרחיק לכת עד כדי להצהיר בפומבי שכל עבודת עריכת הדין שלו היא יפויי השקרים של לקוחותיו על ידי השראת האסתטיקה שלו

לכן פלדמן ואמיר המומים וזועמים על הכרעת הדין. ממש כמו לקוחם. הכרעת הדין מוציאה את הרוח מן הבלונים שלהם – ממש כמו מן הבלון שלו. כל הצדקנות וההתנשאות לרקיעי המגלומניה נחשפות במערומיהן במילים השקטות והקצובות של שופטי בית המשפט המחוזי בתל-אביב. גם זה יום חג. חג נצחון הפרקליטות ה"אפרורית" אך המקצועית, על הרעש והצלצולים המיותרים של עורכי הדין בעלי הכסף וה"יוקרה".  אולי הגיע הזמן להתפכח קצת מההשתאות הילדותית והמביכה נוכח "סלבריטאים"…

לעומת זאת משעשעת האירוניה הדקה של הגורל, שדווקא שלי טימן הפך אתמול למסביר הלאומי של הכרעת הדין של בית המשפט בתל אביב. טימן שנבעט מבית המשפט הזה משום שהטה את הדין לטובת הנאשמים, משום שלא הרשיע במקומות שבהם צריך היה להרשיע, משום שהטיל עונשים מגוחכים בקלותם על עבריינים (בעיקר סוחרי נשים), משום שעיין באופן קיצוני מתלוננות – שלא לדבר על ארגוני נשים – הפך פתאום לגיבור היום בהסבריו להחלטה האמיצה של מי שהיו הקולגים שלו ובעטו בו מקרבם. משעשע.

 

זה כל כך נפלא אתה לוחץ על כפתור בטנה של הבובה הקטנה והיא מצפצפת כמו מכשפת בארבי אבל אי אפשר שלא לשאול כמה שאלות, לתקוע כמה סיכות בבובת השעווה קמיר:

 ראשית הכותרת "נחשפה ערוותם" למה הדבקות הזו בערווה שהיא מילה מכובסת לכוס או לזין, מה יש בראש לקמיר שהמילה הראשונה המדלגת מהראש למקלדת היא "ערווה". האם לא פשוט ומדוייק יותר היה לקרוא לי כוסית או שמוק. הפוסט נכתב כשעדיין לא פורסם פסק הדין במלואו ובודאי לא הראיות והפרוטוקול, האם כך נוהגת גברת קמיר במחקריה המלומדים, האם זו התורה שלמדה אצל אצל וייט באן ארבור החוקר המצויין של ספרות ומשפט, או אולי קתרין מקינון אמרה לה תזהרי שהגברים לא יבלבלו אותך בעובדות.

מה לך ולייצוג משפטי ולמורכבות של מלאכת הייצוג, כמה פעמים ייצגת נאשמים? אני יודע שייצגה אותך אורנה לין כשרצו להעיף אותך מהאוניברסיטה העברית, האם הראת לה את מאמרך לפני שפירסמת אותם. אורנה היא עורכת דין אמיצה ומצויינת שבודאי יודעת קצת יותר ממך מה זה ייצוג, מה היא רשלנות. אבל את שלא עמדת מעולם בפני שופט מיהרת להאשים אותי ברשלנות בחובבנות, ומה הדבקות המוחלטת בפסק הדין, בפעמים אחרות בובתי היקרה ביקרת פסקי דין ובחריפות ולעתים אפילו הסכמתי איתך. השתמשת בכלי החתרני של ניתוח נראטיבי של פסקי דין כדי לחשוף את ערוותם (אוי המילה הארורה הזה נדבקה גם לי כמו צואה לנעל) ונדמה לי שעשיתי את זה הרבה לפנייך.

 

אבל לא צריך לחפש רחוק, אני מפגין ציניות בלתי מרוסנת כלפי בית המשפט? ובובת הוודו? לא צריך לחפש רחוק, די לקרוא את סיום המאמר המודבק לו במלאכותית כמו ערווה לפרווה. כתבת בובת וודו רעילה כי השופט טימן נבעט מבית המשפט משום שהטה את הדין לטובת נאשמים? הו הו זו האשמה כבדה שופטים נבעטים כי הם מזכים נאשמים. כדאי בובה זהבה שתמסרי את הפרטים הידועים לך לכל הפחות לנשיאה בניש או לנציב קבילות השופטים. טימן נבעט והשופט קרא מאומץ לחיקה (ערוותה) של גברת קמיר כגור חתולים  המחפש בית חם.

 

השופט טימן עיין באופן קיצוני מתלוננות, כתבת, זה כבר שווה תביעת דיבה, או לפחות תלונה ללשכת עורכי הדין, אם את חברה בלשכה, כנראה שלא, על הרבה פחות מאיימת ועדת האתיקה להתלונן כנגדי כי כתבתי או אמרתי לדעתם, כי רק הנאשמים המסכנים מאמינים בבתי משפט, איזה עוד שופטים את עומדת לבעוט מבית המשפט גברת קמיר?, כדאי להזהיר אותם על מנת שירפדו את עכוזיהם העדינים. אז במה זכה השופט קרא הזקוק לחיבוקה הדביק של גברת  קמיר כמו שהוא שטימן זקוק לבעיטה שלך, כי האמין למתלוננות ללא סייג וספק.

 

קיבלתי מליונים מקצב את כותבת וזאת מניין, קראת את דיווחי מס הכנסה שלי וכמה קיבלתי מאל עביד, מואנונו, מהועד נגד עינויים מבצלם, תבוא ועדת החקירה של ליברמן ותברר זאת. לא ביקשתי שתבחרי בי לכנסת, לא ביקשתי ממך שכר, והרעיון להציג אותי כפנסיונר שמן ומעשן סיגר של זכויות האדם, ראוי לסיכה מיוחדת חדה וארוכה במיוחד בבובת הוודו, אין לי כמובן שום עניין לשתף אותך בשורת התיקים העוסקים בזכויות אדם שאני עוסק בהם היום ואזכיר אחד המתנהל בימים אלה בהרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון העוסק בהכרזה של נכסים במזרח ירושלים כנכסי נפקדים והעברתם לעמותות כאלעד רק משום שבעליהם מתגוררים 2 ק"מ משם באיזור שלא סופח לירושלים, ועל כן ולפי הלשון היבשה של החוק הם נפקדים ביחס לנכסיהם במדינת ישראל לרבות ירושלים המסופחת. מה את יודעת על זה, מה כתבת על זה, שמח הייתי לשמוע את קולך בעניין זה ואולי גם בעניין ענת קם, הייתי מקשיב למרות שקול באשה ערווה.

אבל סופו של דבר אין לי אלא להודות לך מכל הטוקבקים שקיבלתי לאחרונה הצלחתי לחלץ בובת וודו מושלמת לשמחתו של הפסיכיאטר שלי,  אלא כפי שאומר מאיר אריאל לעצמו "גם מזה עוד נצטרך להגמל, אז נתחיל כל יום להתעמל"

 

 

 

I take the fifth

התגובה החרדה שלא להגיד ההיסטרית של "השמאל", להצעת ליברמן לחקור את מקורות המימון של ארגוני השמאל, יותר ממה שהיא מבטאת דאגה לדמוקרטיה מעבר הזה של הקו הירוק, היא נותנת ביטוי לאיזה געגועים מכמירי לב להיות מארטירים, לעלות קורבן על מזבח לא חשוב איזה. הטלוויזיה מחלצת מן הארכיונים תמונות שחור לבן של דיוני ועדת מקארתי: "

Have you ever been a member of the communist party”

הרוזנברגים מתחבאים בשולי השחור לבן ועולים לכסא החשמלי", מישהו שנולד בארה"ב כותב ב"הארץ" מאמר מעורר דמעות, על דודו שעבד במחלקת המדינה וסולק ממשרתו בעקבות הלשנה, וגם אמא שלו איבדה את משרתה כמורה. ועכשיו אחרי חצי עולם ויובל שנים הכל חוזר…הוא כותב. במאים אורזים מזוודות, תסריטאים כבר מחפשים שם בדוי כדי שיוכלו להמשיך לכתוב לתעשיית הקולנוע, ולעלות על בימת האוסקר למרות ליברמן.  תנו לנו קצת מזה מתחנן השמאל הישראלי, ולא איזכור במדור הרכילות, צילום במשרדי מע"מ, או דחיפה גסה  של צלם פאפארצי. דרישת ליברמן מעוררת את השמאל כותב יוסי שריד, מכנסת את ההפגנה רבת המשתתפים ביותר בשנים האחרונות, קצת יסורים, קצת כאב, קצת פחד, מתחנן השמאל, למה אצלנו  לא עולים  המגפיים המסומרית העולות במדרגות, "ילד אנו לוחשים ליצחק הקטן, אל תבכה". למה רק להם בשטחים מגיע הכל? מציאות שהיא יומיומית בשטחים, זקן בן 68 (זקן בשטחים פוליטיקאי צעיר בין עבודות בישראל), נרצח במיטתו לובש פיג'מה, כי החיילים טעו בדלת ובמקום לרצוח "מבוקש", (על ידי מי למה ) רצחו קשיש, עובר בישראל באיזכורים אגביים בהארץ. אין שבוע שלא נורה פלסטינאי כזה או אחר עקב טעות בזיהוי, הנחת היורה המסוגר ברכב משוריין, כי הילד החזיק רובה והחייל סבר כי הוא עומד לתקוף, אותו, אזהרה חביבה לעוד קשיש הפעם לא בפיג'מה "תזהיר את הילדים לא להחזיק רובי צעצוע גם לא בחג המולד, זה מסוכן" .כניסות חיילים לדירות בשעות לילה שאינן מסתיימות בזקן הרוג הן חלק מהוויית החייים היומיומית שם מעבר לקו הירוק, וכל אלה יוצרים את הגעגועים לאיז קורבן קטן משלנו, וליברמן מספק את הסחורה הרצוייה כל כך,

“  Have you ever been affiliated to a communist organization”

אוי הוא אמר על "בצלם" כי הוא ארגון תומך טרור, פעיל כזה או אחר נעצר בביתו, יונתן פולק הלך לשלושה חודשי מעצר בכלא חרמון שהוא קייטנה חביבה לעומת מתקן המעצר עופר, כי סירב ללכת לעבודות שירות בביצת אבות בנוה עמל,  ועתה הוא יוצא, כך אני קורא לסיור הרצאות על חייו בכלא. תנו לנו מקארתי מבקש השמאל, גם אנחנו רוצים להגיד :

“I take the fifth”

מילים מתוקות המתגלגלות בלשון כסוכריות מתפוצצות במקום להגיד "אדוני אדוני אל תירה" בערבית גרונית במחסום.

(מחשבות שעלו במוחי בעקבות בלוג של יותם "בארץ האמורי" התנועה למען זכויות האקטיביסט (והאדם)מאת יותם פלדמן

המסורסים

ג.מ קוטזי, סופר לבן בדרום אפריקה, כותב  בספרו האחרון "תור הברזל" שתורגם לעברית, תרגום מפעים של אלינוער ברגר, (הספר עצמו נכתב 19861989, שנות האפרטהייד האחרונות)  על אשה לבנה קשישה חולת סרטן הכותבת בהמשכים מכתב ארוך לבתה שהיגרה לארה"ב ונשבעה לא לשוב יותר אל הארץ המקוללת הזו אפילו לא כדי להיות לצד אימה הגוססת. בין היתר היא כותבת על אובדן אהבתה לארצה ומולדתה דרום אפריקה:

"עכשיו התשוקה הזאת שאפשר גם לקרוא לה אהבה, הסתלקה ממני. אינני אוהבת עוד את הארץ הזאת, עד כדי כך זה פשוט . אני כמו גבר שסורס בבגרותו, אני מנסה לדמיין לי את חייו של גבר שנעשה בו הדבר הזה, אני מדמיינת אותו לי אותו רואה דברים שאהב קודם לכן, שמן הזיכרון וא יודע שעדיין עליו לאהוב אותם, אבל אינו מסוגל לזמן עוד את האהבה. מה זה היה הוא מן הסתם אומר לעצמו, מפשפש בזכרונו אחרי הרגש הישן, אבל בכל שוררת עכשיו שטיחות, דממה, רגיעה. משהו שהיה לי פעם הכזיב, הוא חושב ומתרכז, מתאמץ לחוש באכזבה הזאת על כל חריפותה.חריפות היא הדבר שהסתלק מכל הדברים. במקומה הוא חש סחיבה קלה, אבל מתמשכת אל הקיהיון, נתק. "מנותק", הוא אומר לעצמו, מבטא את המילה החדה,ומושיט יד לבחון את חדותה. אבל גם שם מתערבבים טשטוש, הקהיה, הכול נסוג, הוא חושב, תוך שבוע תוך חודש אשכח את הכול, אהיה בין אוכלי הלוטוס, נישא עם הזרם. בפעם האחרונה הוא ינסה לחוש את כאב הפרדה הזאת, אבל כל מה שיחוש יהיה עצבות חמקמקה"

והדברים חונקים את הגרון ומביסים את הנפש של ילידי הארץ הזאת ישראל, המסורסים, אוכלי הלוטוס, עם אוכלי לוטוס המתואר באודיסיאה, חיים חיי שיכחה נרפים וחסרי מעש,  שהאהבה אל הארץ הסתלקה מהם.

הייקו בלי חנות חותם

 שען שאף פעם לא נמצא,

חומוס אכרם בלי פותנה,

מעבר חצייה שאיש אינו מציית לו

קפה תמר בלי עמוס לביא,

פינה בלי מערכת "דבר"

מכבסה בלי קצף,

חנות חותם, על שם המדור הספרותי של העיתון "על המשמר"

מרחפים "חותם" ו"משא" מעל ראשנו

כמו מטפחות צחורות,

יגנו עלינו מכל רע

האחיות הנעימות  לא נתנו

ארבעה  ספרים במחיר אחד

או ספר שני במתנה

רק את דעתן על החדש של נטליה גינזבורג

איציק ורותי בלי איציק ורותי, אבל עם הסיר האדום של איציק,

קטע ברחוב שיינקין

מושלם כמו שיר הייקו, בנעלי בית,

 כזה שכתבה מאיה בז'רנו על חנות חותם: (גרגרים הוצאת קשב לשירה)

"בחנות הספרים הקטנה חותם,

מה דוחה חיוכי החביב

לסופר המנוול המצליח"

ועוד מעט בלי חנות חותם,

מה יקרה להייקו של מאיה

בלי חנות חותם

יתפורר כמו קבר פרעוני

שנבזז על ידי שודדים

ולרחוב שן קדמית חסרה,

כמו צעד מקרטע על פני בור פתוח

כמו נפילה לבור.

ספר הציטטות של השופטים

הציטוט הוא אבן הבניין של מערכת המשפט, בלעדיו היא קורסת לעיי חורבות. הציטוט מקיים את השיחה הבלתי פוסקת בין השופטים לבין עצמם ובעיקר עם אבות השבט השופטים הקדומים השמאנים, כשופטים אגרנט חיים כהן זילברג, שלא היו להם כמעט ציטוטים להסתמך עליהם ואת הרוחות העלו מכח עצמם. הנכנס לאולם בית המשפט העליון לא יכול שלא לשמוע את ההמייה המלחשת בכותלי הבניין. אני בטוח שביום א', המוקדש בדרך כלל להתייעצויות בין שופטים ולא לדיונים, הלחישה בין השופט אשר ובין השופט אגרנט ובינם ובין השופט דנציגר והשופטת פרויקצ'ה והשופט עמית נשמעת כמפל מים סוער.

יש בשיחות הלא פוסקות הללו בדפי פסקי הדין כדי להקהות את תחושת הבדידות הקיצונית שהיא נחלתו של כל שופט, להשתיק את זעקת העשוקים, והן מאפשרות לשופט להתגבר על התולעת המכרסמת במוחו השואלת ללא הרף "את מי אתה משרת אדוני השופט?". ב"ספר הציטטות של סופרי ישראל לדורותיהם" (אגב למה שופטים עליונים בלבד) ערך סידר ומספר יניר קפח, את אבני הבניין הללו בספר עב כרס 563 ע"מ של ציטטות, מלאכה שקדנית שבודאי ארכה זמן רב שלטעמי דומה לבניית ספינת המלחמה ממליון גפרורים. יש מן הציטוטים העומדים בפני עצמם והם משדרים חוכמה ורחבות לב ולפתע אתה חש כאילו מערסל אותך השופט בידיו מאמץ אותך לחיקו הרחום, אך אחרים מנותקים מהקשר נשמעים כאילו נלקחו מן הספר בּוּבאר ופקושה של פלובר (יצא בעברית בתרגום והושע קנז). בספרו האחרון אשר לא הושלם, מחליטים שני לבלרים פריזאים שיצאו לגמלאות לכתוב אינציקלופדיה שתכיל את כל הידוע על העולם, כל ידיעה שחוקה, תפלה, בורגנית, "מתקדמת" "דמוקרטית" תמצא את מקומה באנציקלופדיה שהגו והרי הללו חיו בדור ה"אינציקלופדים". דפדוף מקרי בספר הציטטות (אי אפשר לקרוא את הספר הזה אלא לדפדף בו) מעלה את הקלישאות הבאות: "המשפחה וההורות הם מימושו של היצר הטבעי להמשכיות הדורות ולהגשמתו העצמית של הפרט בחברה" (ציטוט 930 השופטת פרוקצ'ה.) ואילו פקושה אומר: "הקיבה נבראה כדי לעכל, העין כדי לראות, הרגל כדי ללכת" ואילו השופט זוסמן אומר "בוודאי שאין האדם מכונה מדויקת הפועלת תמיד על פי כללים קבועים ועומדים אלא פעמים עושה הוא את הבלתי צפוי" (ציטוט 3) ואילו השופט חיים כהן אומר "יכול אדם להתקיים ולחיות על ידי שהוא מכניס אוכל לפי בידיים ממש , אבל אדם תרבותי צריך צלחת, כף, ומזלג לאכול בהם" (ציטוט 9) ואילו השופט שמגר אומר: "אין אדם מרים עצמו בשרוכי נעליו" (ציטוט 19) ואחרי כל משפט כזה אתה בקושי מצליח לעצור את הקריאה "מה באמת?" הצפה מגרונך משל היית שוטה העיירה שפגש הולך בטל והשניים משיחים על ספסל ששמש הערב מחממת אותו בנעימות ומציפה את מוחו של הולך הבטל באלפי רעיונות נעימים ושובי לב החולפים במוחו כקרוסלה של סוסים אבירים צנופי זנב, המסתובבת בקרקס שגם תמונתו עולה במוחו של שוטה הכפר וממלאת את נפשו בעצבות מוזרה.

חלק מן הציטטות הן כמובן חול דק בעיניים שזורה בית המשפט כמו ציטטה 2514 השופט מ חשין: "לעולם ידריך בית המשפט עצמו על פי אמות מידה משפטיות. בית המשפט לא נועד ליצוק אידיאולוגיה פוליטית למסגרת של נורמה משפטית. "מה אתה אומר?", שואל שוטה הכפר ומסיר מראשו את המגבעת הישנה ומגרד קרקפתו, "אמות מידה משפטיות" "אידיאולוגיה פוליטית" "נורמה משפטית", איזה מילים מתוקות הוא אומר ומלקק את שפתיו ונזכר בגלידה אחת שרכש עבורו אביו כשהיה בן 5 על חוף ים זהוב ושוב אותו צער מתוק עולה בו, על אביו שהלך לעולמו ולא ראה כי בנו יחידו יקירו הפך לשוטה הכפר, על החיים שלו והים ההוא והסחרחורת ההיא.
מקום מיוחד על מדף הציטוטים תופש השופט מישאל חשין על ניסוחיו ההיפרבוליים החוצים את שלושת הממדים של המציאות ונעים בצורה חשודה אל עבר המימד הרביעי למשל: (ציטוט 2994) "דברים שהנשר הדואה יראה משמיים לא תראה לטאה הזוחלת על ארץ , ואולם גם זו אמת כי יש דברים שלטאה הזוחלת על הארץ תראה והנשר הדואה משמים לא יראה", כל כך נכון אומר שוטה הכפר אם כי מימיו לא ראה נשר דואה או לטאה זוחלת והשאלה מהיכן תימצא לו ארוחת הערב מתחילה לכרסם במוחו כתולעת מכוערת. אז יש לי עוד אחד בשבילך "גם מחשין ההוא" שואל שוטה הכפר בודאי: (ציטוט 1604): "המוסר וציוויו נדמים הם לאגם מים טהורים והמשפט וציוויו נדמים הם לחבצלות מים (נימפיאות) (השם המדעי במקור) הטובלות מים הפרושות על פני המים והשואבות מן המים חיים ועוצמה…" האגם הצלול שהוא רואה עצמו מפליג בו בסירה קטנה עם אמו חיוורת הפנים והנימפיאות והנימפות שמרחפות מעל ראשם משכיחים לרגע משוטה הכספר את בטנו המקרקשת. תן לי עוד אחד אחרון מהחשין הזה בבקשה : "לפירושו ולהבנתו (של חוק הכנסת) שומה עלינו להפוך בו להפך בו, שמאל וימין מעלה ומטה פנים ואחור ללוש אותו ללמוד היקש וגזירה שווה מן הישר להפוך ומן ההפוך לישר, כלל ופרט, עיקר וטפל…" (ציטוט 2593 ) די צורח שוטה הכפר וראשו עליו סחרחר כאילו הוטל אל קיר המוות בלונה פארק המסתובב במהירות שגעונית והוא נדבק לקיר כיתוש הנלכד במדף משוח בדבק וככל שהוא מנסה לרפרף בכנפיו הוא הולך ומסתבך, והוא קם מן הספסל ונמלט כל עוד נפשו בו.

ראוי הספר שיימצא בצקלונו של כל עורך דין, כאותם תרמילים עמוסי אבנים שטיילים מתנסים בהם לפני טיפוס הרים, יש בספר כדי לחזק את שרירי הרגליים ובעיקר את מפרקי הברכיים וכפות הרגליים, לאותה קידה דקה שבדקות שהעין בקושי קולטת , המורכבת מכפיפה מדוייקת של הברכיים לזווית של 12 מעלות , והרמה קלה של העקב לגובה של 5 ס"מ כאשר הגוף נשען על האצבעות הקדמות של הרגלים ובעיקר על הבוהן השרירית לפני שמתייצב עורך הדין בפני כבודו ופותח "אדוני בשם מרשי אני טוען …"

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.