ארכיון קטגוריה: שירה מקומית

סוף שבוע אחד

 
זה מה שחשבתי על הספר "סוף שבוע אחד", של ברנרד שלינק, תרגום, חנה לבנת, הוצאת מחברות לספרות
(פורסם בידיעות אחרונות)
 
ספר לא מעורר תיאבון. לא מתחפר בשקע הנסתר בין עצמות השיכמה, לא שולח גלים חשמליים מענגים אל עבר העכוז, להיפך מין נקניקיה גרמנית  נוטפת שומן קרוש, מתפצחת בשיניים בחריקה מטרידה ומותירה טעם רע בפה. הספר תוקע אותך במהלך סוף שבוע אחד עם כתריסר גרמנים מגילאים שונים ומינים שונים, הנושאים שמות כמו ירג, הנר, אילזה, אולריך, קארין, כריסטיאנה, מרגרטה, מרקו ועוד, חצי סוף שבוע חולף ועדיין אינך יכול להבחין ביניהם, עד שאתה מכין לעצמך כרטיס לכל דמות וחוזר אחורה ושואל עצמך שאלות מטופשות כמו מי הוא בעל הוולוו למי נשוי אולריך, מה הקשר בין כריסטיאנה ואילזה וברקע מסתובבת גם דמותו של יאן שהתאבד, או ביים את התאבדותו, רוח רפאים שאתה מדמיין אותה לבושה כתונת לילה ארוכה. כל הגרמנים הללו התכנסו לרגל שחרורו של ירג מהכלא, בעקבות חנינה שקיבל. ירג נשפט על מעשי רצח ופעילות טרור  במסגרת ארגון RAF  הפרקציה של הצבא האדום הידוע יותר בכינוי חבורת באדר מיינהוף, על שם העומדים בראשה אולריקה מיינהוף ואנדריאס באדר, שפעלה בסוף שנות השישים בגרמניה.  והחבורה הגרמנית הזו מדברת, אוכלת, מדברת, שותה, מדברת בסגנון שהיה נפוץ מאד בחורבה שאני רואה כרגע מולי מחלון המשרד, תיאטרון הבימה. תנועות ידיים מופרזות, אצבע מונפת באוויר . אולריך בקולו של יוסי ידין אומר לירג: "אני שאלתי על הרצח הראשון שלך, מה בדיוק הרגשת אז, אם למדת ממנו משהו על החיים", וירג (אלכס פלג?) משיב: "מה אני יכול להגיד? במלחמה יורים והורגים, ככה זה, מה הבנאדם אמור להרגיש מה הבנאדם אמור ללמוד מזה , הייתה לנו מלחמה ואני יריתי והרגתי . עכשיו אתה מרוצה?" וכך הלאה וכך הלאה, ומחזות בשורה ואשמה וחרטה אין סופיים עולים בזיכרונך הו  "ממלא המקום"  של רולף הוכהוט, עוד גרמני מתחרט, הו "חנה סנש", הו "אנה פרנק", ואתה יושב שם כי הבמאי  היה חבר שלך, וחיסר לך אם תצא באמצע,  ואתה נזכר שבמזנון של הבימה לא מגישים משקאות אלכוהוליים שיערפלו במקצת את השעמום התפל. וכדי להכניס איזו דרמה אל החבורה המשמימה, מתגנב אל מקום לאחר כאמצע סוף השבוע זר ושמו גרארד, לוקח לך זמן להבחין כי יש פה מישהו שעדיין לא פתחת לו כרטיס, גרארד גרארד, מאיפה הגעת  מי אתה, הבעל של מי? , האם הגעת במרצדס, אבל אין מרצדס במגרש החנייה ואתה מדפדף אחורה ומגלה שקרין הבישופית, ניצלה רגע של חוסר תשומת לב שלך והגניבה בדלת האחורית את גרארד שוורץ בתואנה כי הוא חוקר בתי חווה כפריים והמחזה, סליחה הספר, הופך לדרמה משפחתית, מסכות נקרעות, סודות מן העבר פורצים פנימה, צעקות, התפכחות, קתרזיס בריח של כרוב כבוש האור עולה, אתה מנסה להתחמק מהחבר הבמאי שלך, שאורב לך בכניסה "מרגש, מרגש", אתה ממלמל, ויודע היטב כי גם הוא מכיר את שפת הקוד של החברים של הבמאי והמחזאי, "מרגש" , זה שווה לתחת, זבל אמיתי ואתה נמלט החוצה, ורגלייך מסתבכות בפיגומים, אתה כמעט נופל באחד הבורות אל החנייה התת קרקעית הנפערת מתחת לכיכר הבימה כשאול אפל , ומקווה שיבלעו שם כל המילים הריקות והג'סטות המופרכות ולבסוף אתה עובר בקפיצה  נחשונית את הגדר המקיפה את חצר הגרוטאות שבין הבימה והיכל התרבות ואתה מצליח להגיע לפיקוק ולשטוף בליטר בירה את הנקניקייה הזו מהפה ואתה מזכיר ליושבת לצידך כי גם "נער קריאה",  ספרו המפורסם של ברנרד שלינק היה בעינייך סחורה פגומה, מוצר דור שני לשואה גרמני שאינו משובח יותר מדור שני ישראלי.

ציפורים אנטרקטיקות לבנות

 
 
הו אתן ציפורים אנטרקטיקות לבנות
ליסה ג'רנוט Lisa Jarnot

(משוררת אמריקאית מתוך האסופה המנחמת poetry 180 של בילי קולינס)
 
הו אתן ציפורים אנטרקטיקות לבנות של מעלה רחוב 57
אתן גלריה של ציפורים אנטרקטיקות לבנות, אתה
רחוב של ציפורים אנטרקטיקות לבנות ומוניות
וציפורים אנטרקטיקות לבנות, אתה רחוב וציפורים ואני הולכת
רחובות וגעגועים וציפורים אתן
ציפורים אנטרקטיקות לבנות ושיחות
ובנקומטים וכספומטים של געגועים
לבנקומטים אתה אוהב הבנקים ואני והציפורים
ואחרים והמוניות אתן המוניות
ואתן הציפורים המתגעגעות הענוגות ואני
ואתה והשיחות אנטרקטיקות
והמרק וציפורים אנטרקטיקות לבנות הומיות
ואתה והספרים והטלפונים והכספומטים
והבנקומטים האנטרקטיקים ואתה והבנקים
והמוניות ואלה שאני אוהבת ואלה
שלא אוהבים אותי וכל הגעגועים האנטרקטיקים
וכל הציפורים והמוניות שברחוב האנטרקטי
והגעגועים
 

 

סאראמאגו עושה מזבוב פיל

מסע הפיל/ז'וזה סאראמאגו

תרגום מרים טבעון

הספריה החדשה

ראה תמונה בגודל מלא

 

 

 

 

פיל

(פורסם ידיעות אחרונות 20.2.10)

nכבר לאחר המשפטים הראשונים, המתערסלים, המתנדנדים, אתה חש עצמך יושב על גבו של פילך הודי השוקל 4 טון ואתה מביט אל העולם מגובה של  4 מטר , למשל משפט הפתיחה  של הספר "ככל שלא יאה הדבר בעיני מי שמתעלם מחשיבותם של חדרי  מיטות, בין שמקודשים ובין שחילונים או חריגים, בכל הנוגע לתיפקוד התקין של המנהל הציבורי, הרי הצעד הראשון במסעו המופלא של הפיל לאוסטריה נעשה בחדרי המיטות של מלכי פורטוגל", והמשפט נמשך ואתה חש את צעדיו האיטיים אך הבטוחים של הפיל מתחתיך,  ותחילת המשפט  כבר נעלמה מאחורי עיקול בדרך,  והמשפט מקיף באיטיות מחושבת את דון זואו השלישי מלך פורטוגל וחבלי אלגארווה ודונה קתרינה , "רעייתו ובעתיד סבתו של אותו דון סבאשטיאו אשר יצא להילחם באל קאסר אל כביר וייהרג שם בהסתערות הראשונה, או השנייה אם כי לא חסרים מי שטוענים כי הלך לעולמו ממחלתה ערב הקרב" וסיומו של המשפט שולח לפתע חדק ארוך אל תחילתו וטועם את ניחוחו ומשתהה לרגע וממשיך במסע הזה שאין בו עבר ועתיד וכלשונו של סראמאגו, שאין עליה, "העבר הוא שדה רחב ידיים זרוע אבנים, שרבים רוצים לעבור בו כאילו מדובר בכביש מהיר, ואילו אחרים עוברים בו בסבלנות מאבן לאבן ומרימים כל אחת כי הם מוכרחים לדעת מה נמצא מתחתיה ולפעמים יוצאים להם עקרבים אבל לא מן הנמנע שפעם אחת יצוץ פיל, והפיל הזה יישא על כתפיו מאמן פילים שקוראים לו סובהרו שפירושו לבן", לפיל עצמו קוראים סאלאמאו, אך אל תתקשרו מדי לשמות הללו, כי בהמשך המסע  על פי צו שרירותי של הארכידוכס האוסטרי, מקסימילאן בן דודו של המלך ז'ואו השלישי,  ישתנה שמו של הפיל לסולימן ואילו סובהרו המאמן הסבלן הכמעט אלוהי יהפוך לפריץ, כך פריץ של סתם, עוד פריץ בממלכת אוסטריה שרבים בה הפריצים כחול על שפת הים.
 
נבוקוב בספרו המרהיב על גוגול (הוצאת פרוזה בתרגום, חבל על הזמן, של דורי פרנס) מספר כיצד ב"נפשות מתות", (גיע העת לחדש את תרגומו הישן משהו של צבי ארד) בורא גוגול קוסמוס אין סופי בעזרת אופן עגלת המרכבה של צ'יצ'יקוב  ושני מוז'יקים העומדים בפתח בית המרזח שהאחד אומר לרעהו " נו מה אתה חושב – הגלגל הזה היה מחזיק עד מוסקבה אם צריך או לא, היה מחזיק ענה האחר ומה עד קאזאן – לא היה מחזיק כל כך רחוק אה?" המוזיקים אינם יודעים אם העגלה נוסעת למוסקבה , אותם מרתקת רק הבכעיה האידיאלית איך לקבוע את אי יציבותו הדמיונית של גלגל במושגים של מרחקים דמיוניים, ואם גוגול בורא מסיבוב של גלגל עגלה, עולם שלם וצפוף של מוזיקים,ופונדקים וכרוב כבוש ושפמים וטיפות ריר הנוטפות מחוטם מאדים, תארו לעצמכם מה עושה סרמאגו מפיל, סראמאגו עושה פיל מזבוב ואפילו מפחות מזבוב, מאיזה שהוא דיווח שולי על פיל שצעד באמצע המאה ה-16 מפורטוגל לוינה מחבר  סרמנאגו סיפור חכם המתרחב ומתפשט ללא שליטה אל מרחבי הקוסמוס כמו טיפת דיו שנשרה על נייר רך והיא חושפת רשת דרכים מסועפת ושורשים מתפתלים.דווקא פיל,  אותה חיה משונה, ששמרה על צורתה המקורית ארבעים מליון שנה, השורד האחרון של היונקים בעלי החדק, החיה שלכבודה (ולכבוד הקוף)  חוברה ברכה מיוחדת:  "ברוך אתה ה' משנה הבריות", לכדה את דמיונו של סראמאגו כאשר סעד במסעדת "הפיל", בזלצבורג (תחנה במסעו של פיל), המנציחה את מסעו המופלא בסדרה של תגליפי עץ של בנינים ומונומנטים שונים באירופה, והוא התחיל לכתוב את מסעו המופלא ואז חלה במחלה קשה ולאחר שהחלים לחלוטין השלים את הספר ויש בו את אותו שיכרון חושים של מי שנגע במוות וניצח את הזמן.

את הספר תרגמה מרים טבעון והיא משלימה 13 ספרים מתורגמים של סאראמאגו. אני לא קורא פורטוגזית, אבל אני חש כי מרים טבעון, רגישה לכל נשימה, תזוזה וקצב של סאראמאגו, והיא לסאראמאגו כמו סובהרו לסאלאמו

חמורים

Donkey.jpg
חמור

 

(הארץ 19.2.10)

 

היחסים בין שופטים לעורכי דין הם שריד אחרון של התקופה הפיאודלית, יחסים של כפיפות מוחלטת משוחררים מתרבות קפיטליסטית מנוונת של נימוס וחלוקת שליטה ויחסי ייצור לא טבעיים. כל מי שרגליו הוליכו אותו לאולם משפטים פעיל, יופתע מכמות העלבונות שמוכן לשאת הייצור המרוט  שפל הרוח העומד לפני כבודו, נאחז בכנפי גלימתו,  מתפתל לעתים כתולעת מבוהלת ולעתים עובר לקידות מגושמות ימינה ושמאלה, בריקוד המה יפית המסורתי  ונשמתו פורחת מפחד, ובקושי הוא מצליח לשאוף אוויר ולמלמל את דברי החנופה החלקלקים שלא היו מביישים את     אקאקי אקאקביץ , הגיבור הרופס של האדרת לגוגול, ובאותה עת מרום כבודו מותזים אל עורך הדין ביטויים חסרי רחמים כגון, "אדוני חוזר על עצמו", אדוני יסיים", "אדוני מדבר לא לעניין", "אדוני הגיע לא מוכן", "אדוני ישב", "אני מורה לאדוני לשבת", אדוני יישב ולא יחוייב בהוצאות אישיות", ה"אדוני",  במשפטים הללו מותז החוצה  כאשר לשונו של כבודו מוטחת בחיכו של כבודו, אוספת טיפות רוק רענן כטל הבוקר על פרחי הכרוב, ומשם מדלגת הלשון אל השיניים הקידמיות ומשתרבבת החוצה מן השפתיים הדקות.  "א ד ו ני"
 
 בפסק הזמן הקצר שבין החיך והשיניים מגניב עורך הדין מבט חטוף אל הסמרטוט היושב על ספסל הנאשמים, הרואה את עורך דינו המכובד, הלבוש חליפת ארמאני שנרכשה בחנות ה-outlet  בקווינס, עורך דין שאפשר שהוא סבא לנכדים, שאשתו תולה בו מבטי הערצה בלתי מסוייגים, עורך דין שלו שילם ממיטב כספו, הופך מול עיניו לשלולית צמיגה המתפשטת על רצפת אולם בית המשפט אבל כשמסתיימת הצליבה הוורודה ממהר עורך הדין ללקוחו ולוחש על אוזנו, "הראיתי לו, הראיתי לו  ראית איך הראיתי לו".
 
כל עורך דין, המופיע בבתי משפט, בלי קשר לשנותיו במקצוע, למעמדו, לידיעותיו להשכלתו, לכשרונו, לרום מעמדו, לחשבון הבנק שלו, עובר השפלה כזו לפחות פעם אחת בחודש והצעירים שבהם הנדמים לכבודו כסרדין המפרפר ברשת  , יעברו את זה שלוש או ארבע פעמים בשבוע. פגשתי עורכי דין שלא יגררו אותם לאולם בית המשפט עם שבעה סוסים אבירים. אדם וגם עורך דין הוא אדם, צובר לו עם חלוף שנותיו מרחב פרטי מוגן במגדלים של כבוד, נימוס, הערכה, מעמד, כל אלה נמסים כקרח על גג פח לוהט אל מול מבטו של כבודו, שאין גבול ליכולתו להשתלח בחגבים למרגלותיו.
 
מומלץ לכל עורך דין לנצל אולם ריק משופטים, וביום ממוצע מחצית מאולמות בית המשפט בתל אביב ריקים מן השופטים, שיוצאים בצוותא לציד שפנים וארנבות בשדות הציד הנצחיים על גג בית המשפט, ובהעדרו של השופט לטפס אל כסא כבודו. מקרקעית אולם בית המשפט נדמה שהבדל הגובה בין ספסל עורכי הדין וכסא הכבוד זניח, אבל המטפס האמיץ שהעפיל מעלה והניח את עכוזו  על הכורסא השיפוטית המהוהה מגלה  לפתע כי די בהפרש גובה של כמטר וחצי כדי להפוך את האולם הפרוש לרגלי השופט
 לליליפוט שבה מסתובבים גמדים עמלניים שקולותיהם מגיעים לאוזנייך כצפצופים דקים.
 
החבורה המובסת של עורכי הדין ממשיכה להופיע יום אחרי יום  בבתי המשפט, לשקוד על  לימוד תיקים מסועפים ומורכבים, לפחות ככל 81 כרכי הקומדיה האנושית של אונורא דה בלזאק מאבא גוריו ועד הדוד פונס והדודנית בט, רק כדי שטיעוניהם ישמעו באוזני כבודו כפעיות דקות כאשר כל תשומת לבו של כבודו מתמקדת בשאלה מתי כבר יסתיים החזיון הפתטי הנפרש לרגליו ויוכל לעלות לגג בית המשפט ולהשתרע לצד חבריו השופטים, בצל עצי הדקל לפתוח בקבוק יין אדום דומיין דה שבליה 2004 והתענג על ניחוח הפתל, הזעפרן והנחושת הבשלה של הנוזל הארגמני עד שהארנבת שניצודה מוקדם יותר השכם בבוקר, על ידי נשיא בית המשפט, הלבוש אברקיים חומים,  תתרכך ותהפוך לנזיד סמיך.
 
עורכי הדין נוטים לפתח הזיות פרועות על שופטים. הללו ממלאים את שדה הראייה של עורכי הדין ושדה התודעה כמעט 24 שעות ביממה, השופטים הם תחליף לאב הנעלם, שהיה בעצמו עורך דין וחזר מובס מבית המשפט והסתגר בעליית  הגג עם בקבוק ברנדי 777 וכתבי ניטשה, הם תחליף למורה גולדשמידט מכיתה ב בבית הספר תחכימוני שהיה מושיב אותי על ברכיו, ללא כל כוונות אסורות, וקורא באוזני בקולו הרך כפרוסת חלה בציר הדג,  את פרקי בראשית, השופט הוא המורה הדגול שמילקיהו של פוצ'ו שלא נהסס לצייר אותו על הלוח בהפסקה כשאוזני חמור גדולות מפארות את קוקדודו המקריח.
 
על כן השופטים כל כך שוברים את ליבם של עורכי הדין, כאשר הם לא משיבים לנו אהבה, כאשר הם לא מבינים שאנו עורכי הדין חיים דרכם את הרפתקאות חיינו, אנחנו וולטר מיטי החיים עדיין בבית ההורים, משכימים כל בוקר למשרד מאובק ברחוב אלנבי, אבל  השופטים הם החיים הסודיים שלנו, בעזרתם אנו מרקיעים שחקים, הופכים למנתחים דגולים המסבירים לשופטים את פלאי המוח האנושי, אם צריך אנחנו בקיאים בפיזיקה ומסבירים בלי קושי את מעוף החלקיקים המתרחש בתאונת דרכים חזיתית אבל הכי הכי אנחנו אוהבית להתיישבם בתא הטייס של מטוס קרב הפוקה וולף  הדו מנועי ולנהל קרבות אוויר עם הברון האדום- מנפרד אלברכט פרייהר פון ריכטהופן .
 
זר הבא מן החוץ לא יבין את יחסי שופטים ועורכי דין, סניגורים כפרקליטים, האינטימיות הקיצונית הנוצרת רק במוחו של עורך הדין, שבה השופט ה הופך חלק בלתי נפרד מהוויתו ומזהותו האישית, אינטימיות שהיא פרי של השפלה מתמשכת, שכל מי שבקיא בעולמם הפטישיסטי  של המזוכיסטים יודע איזו קירבה מצמררת נוצרת בין הפאט
יש המדכא, לקורבן המשתוקק. חיי הדמיון העשרים עד לתחושת קבס שמנהל עורך הדין עם השופטים מולידים את התופעות ההזויות של הפרקליט קורב, שבפני תלמידיו, המלשנים הקטנים שכבר התברכו בכל הניבזויות המדכדכות של עורכי דין מסחריים, שלא יהססו לתקוע סכין בגב האמא שלהם, אם זה יקדם אותם לדרגת שותפים במשרד  הנמצא בין עשרת המשרדים המסחריים הגדולים בדירוג דן אנג ברדסטריט, לא יודע להפריד בין חיי ההזייה שהוא מנהל עם השופטים והמציאות מקפיאת הדם של ניכור מוחלט של אולם בית המשפט העליון שבו הנעל המושלכת אמורה לקפוא באוויר ולהיעצר  במסך הקרח שבין השופטים,  ושאר העולם והנה לתדהמתו של הפרקליט קורב הפוקח עיניים בזעזוע אמיחי, הנעל ממשיכה במעופה בקשת רחבה והיא נוחתת על פניה של נשיאת בית המשפט העליון המוטחת אחורה אל הצרפה , כי כפי שכתב חכם המשפט פיטר גייבל  מאסכולת Critical Legal studies השופט אינו שוער. בעוד השוער נוכח במשחק באמצעות הקאורדינציה של תנועותיו, משקלו ועירנותו, חלוקת שיווי המשקל שלו ויציבותו, לעומת השוער, השופט מוסתר כמעט לחלוטין על ידי גלימה שחורה ותנועותיו מינימאליות ומעורבים בהן בדרך כלל ראשו וידיו בלבד,   ועל כן קל עד מאד להפילו על גבו אפילו בתנועה אקראית.

אוניית המגדלור

(פורסם היום מדור הספרות של ידיעות אחרונות)

 

הכתוב בגב כריכת הספר: "מופת של ריאליזם חד ומלוטש. זיגפריד לנץ מעמיד במבחן את סמלי הדמוקרטיה ושואל כיצד לעמוד בפני מתקפה עליהם. אוניית המגדלור מיטלטלת בין חובה למצפון, בין פעולה לאי פעולה",  צריך לשמש ככתובת אזהרה:, מדובר במוצר שתוקפו פג מזמן, שאינו ראוי לאכילה. הספר שיצא לאור בגרמניה ב-1960, הוא משל מגושם, על אונייה הרתוקה בשרשרת ברזל לעוגן כבד, שהיא גם מגדלור בפתח נמל המזהיר אוניות אחרות מפני שוניות ומוקשים. משלים שאין בהם חיות מדברות, מתיישנים במהירות. על האונייה שהיא לא אונייה משתלטים שלושה גנגסטרים, אחד דוקטור קספרי עונד טבעת חותם גדולה על אצבעו ומרכיב משקפי שמש מוכתמים לאורך כל הנובלה והשניים האחרים אדי ואויגן הם אחים. אויגן הוא ענק מפגר בעל שפה שסועה ולאדי עיניים רעות וחיוך אכזר. שלושתם יצאו בצליעה  מאיזה פילם נואר הוליוודי, שמן הסתם הוקרן בברלין בשנות החמישים. בסרט על פי הספר, ואני מבין שהוא עובד שלוש פעמים לקולנוע, הייתי מלהק בתפקיד ד"ר קספרי  כמובן את דונלד פליזנס העושה דמות מאד דומה  במבוי סתום (cul de sac) של פולנסקי, שלולא הופק בשנת 1966 הייתי חושד בזיגפריד שגנב ממנו את העלילה והדמויות ובעיקר את משפטי המחץ שמשמיעים הדמויות זה כלפי זה, שהוראות הבימוי מחייבות שיסוננו בזווית הפה. הנה  ד"ר קספרי מנסה לשכנע את פרייטג (יום שישי או ששת בגרמנית – האם החמצתי רמיזה לרובינזון קרוזו), קברניט הספינה להרים עוגן ולהפליג עם שלושת הגנגסטרים לחוף:
פרייטג(ששת): "אוניית מגדלור שעוזבת את העמדה שלה מסכנת את ביטחונן של של האוניות האחרות
ד"ר קספרי: "יש גם אנשים שכמהים לחוסר בטחון"
פרייטג: לעולם לא תצליח לשכנע אותנו לעזוב את העמדה שלנו
אדי (המרושע) "איזה ילד חכם
וכך הלאה וכך הלאה, השחור לבן משתלט על העלילה, צ'רלי פארקר מנגן בי בופ עצבני, תת מקלע נשלף, אקדח יוצא מן החגורה, סכין מטבח מחסלת את הענק האידיוט, ולפתע מן הים הקודר והערפל עוברת העלילה לאור מסמא  באי יווני, והסיפור מתחכך ב"אדם השלישי" של אורסון וולס וגרהם גרין (10 שנים לפני אוניית המגדלור) ספינת תבואה מובילה מזון לאוכלוסייה רעבה הממתינה באי יווני "ההנהלה" האנונימית, המרחפת דרך קבע מעל הסיפור, מורה לאונייה לעכב את המזון החיוני ולהמתין עד שמחירו יאמיר ובינתיים האוכלוסייה גוועת ברעב, ובכלל הספר מעלה כל מיני צלילים והדים משונים מספרים אחרים, אני מצאתי באונייה המגדלור ובתאווה הנבלמת על ידי פרייטג להפליג משם ולהניח לאוניות הנוסעים הגדולות והמוארות העמוסות נוסעים מדושנים שאינם מודעים כלל כי באוניית המגדלור יש אנשים בעלי זהות ופנים , לעלות על שרטונות ולפגוע במוקשים שעדיין מצויים במים, הדים ברורים מ"מסע הערב של יתיר" בשילוב עם "גאות הים",  של א.ב יהושע ("מות הזקן", שלוש שנים אחרי אוניית המגדלור) וכמובן השפעה ברורה של אביהם המשותף "מושבת העונשין" של קפקא  (שלושים שנה לפני אוניית המגדלור")
 
 פרייטג שסיסמתו השגורה היא שאין להתווכח עם לועי רובים, נורה ומילותיו האחרונות (לפחות בספר- אין לדעת אם שרד את הירי) לבנו פרד :
פרייטג: אנחנו שטים פרד?,לא אבא אמר הנער,הכל בסדר? הכול ענה הנער.
אני קורא בכריכה האחורית שהספר נכלל עד היום בתוכניות הלימודים בגרמניה ואכן עולה ממנו ריח של גיר, נסורת עפרונות ובושם זול של נערות גרמניות  מצחקקות. לעתים אתה שוכח את הבחינה הממתינה לך בסוף השליש והשאלות לפתרון בבית, כמו תאר את ההתנגדות הסבילה של פרייטג, או השווה בין ד"ר קספרי והאדם המורד של קאמי (עשר שנים לפני אוניית המגדלור) , ואתה מפתח הנאה מן העלילה החביבה, שבהחלט יכולה הייתה להתפרסם במגזין כמו Black Mask, לצד "הנץ ממלטה",  של דשיאל האמט 25 שנה לפני אוניית המגדלור), או סיפור קצר של ריימונד צ'נדלר (10 שנים לפני אוניית המגדלור), אך תנועה לא זהירה אחת על הקרח הדק של העלילה והמוסר השכל הבוצי פורץ החוצה ומציף אותך ברצינות גרמנית מקפיאה. עם החומרים הללו של ציות והתנגדות לרוע שרירותי, עשה זיגפריד לנץ שימוש הרבה יותר מוצלח בספרים כמו "מחולקת האבידות", השובה לב ואפילו הים הצטלם טוב יותר ב"הפלגה האחרונה". אוניית המגדלור נותרה תקועה מאחור אך זיגפריד לנץ הרים עוגן והפליג הרחק ממנה.   

רשימת מלאי

שבעה איי פודים,
רק שלושה פועלים
הישן שבהם שמנמן לבנבן
חוגה ענקית בקושי מסתובבת
שני מיני דיסקים פועלים
על אחד מהם הקלטתי במקרה
בצהרי יום שבת
 1 פברואר 2003
את שידור הרדיו  FM 88 התוכנית
60 70 80 נקטעה והתבשרנו כי רכב החלל
שנשא את אילן רימון התרסק.
אני נוהג לחבר את המיני דיסק
לרדיו, כאילו הייתה זו תוכנית בזמן אמת
ובוחן את תגובת הנוסעים ברכב.
שלושה דיסק מאן פועלים
שני ווקמן רדיו צהוב של סוני
אחד פועל ואחד לא
ומי יחזיר לי
את הטרנזיסטור הכרסתן העטוף בעור
שחור, מחורר במקום הרמקול
הנח ביד כמו צדפה גדולה ורוטטת
 
 
 

טורף זריז וחד שיניים

  (פורסם היום בהארץ)

פסק דינו של השופט סולברג בעניין סרן ר נגד אילנה דיין הוא ארץ רחבת ידיים. יש לו גיאגרפיה, חילופי אקלים, טורפי יום וטורפי לילה, יש לו תשתיות, נסתרות מן העין, קווי חשמל, קווי טלפון, צינורות המים, צינורות הביוב. בצינורות זורמת האידיאולוגיה הסמיכה מדם. בארץ ההיא מתגוררות קבוצות אוכלוסייה ששוות יותר ושוות פחות, תושבים הנראים לעין בעלי היסטוריה וגיאוגרפיה ואחרים סמויים מן העין רוחות רפאים המגיעות מן התוהו ונעלמות אל הכלום. לפסק הדין מלך שהכל סרים למרותו. המלך בוחר את מקום מגוריו ואת השפה שבה ידבר פסק הדין. המלך שלנו קבע את ארמונו בלב "מוצב גירית המתנשא על גבעה רמה בלב השטח המכונה אב"ם, נוטריקון אזור בטחוני מיוחד" (כל הציטוטים מתוך פסק הדין). המלך החי של פסק הדין, השופט נועם סולברג קבע את מקום מושבו בהתנחלות "אלון שבות", באיזור בית לחם, (גוש עציון) המתנשאת גם היא על סביבותיה על גבעה רמה בגובה של כאלף מטר. עניין לנו איפוא במלחמה בין נושמי אוויר פסגות ובין דיירי המישורים הסמויים מן העין.

ראשיתו של פסק הדין היא גם אחריתו. אנחנו על גבעה רמה המכונה "מוצב גירית”, שהוא בעל חי ממשפחת החמוסים, טורף זריז וחד שיניים שאחדים מבני משפחתו כגון הבואש ניחנו בבלוטות בפי הטבעת המפרישות נוזל מצחין המרחיק מהם טורפים גדולים ואפילו דובים. סביב הגבעה הרמה יש אזור חשוף המכונה אב"ם (רק אני שומע עב"מ? ) הנמצא בריחוק של כ"מאתיים מטרים, מפאתיה של העיירה רפיח”, ביום 5.10.2005 בשעה :06:48: "דמות נראתה פתע–פתאום בסמוך מאד למוצב גירית. היתה זו אימאן אל–האמס, כבת ארבע–עשרה, תושבת שכונת תל–א–סולטאן ברפיח (להלן – המנוחה)". צחוק עושה לנו המנוחה, מצד קדמי היא אימאן שמשמעותה "אמונה", כשם בתו של ש"י עגנון, ומצד אחורי היא "אל האמס", דהיינו החמאס, וזו לא ההתגרות החצופה היחידה של דמותה המרקדת בפסק הדין כלילית חורצת לשון. מישהו בד
ק ומצא כי אימאן הייתה בת שלוש–עשרה ועשרה חודשים, דהיינו, אומר השופט, קרוב לארבע–עשרה. והשופט נוזף באילנה דיין כי בכתבה נאמר, מפיה, כי היא היתה בת שלוש–עשרה. ארבע עשרה הוא כמובן גיל האחריות הפלילית,המאפשר להגדיר את אימאן כמחבלת. והשופט בהומור של גיריות מפזר יותר מרמז אחד חסר כל בסיס כי אימאן הייתה מחבלת. מן התחום הלימינאלי עולה הלילית, בין אמונה לחמאס, בין תלמידה, תמימה וחסרת אחריות פלילית למחבלת.

אימאן מגיחה מן האב"ם "לפתע פתאום”, ממש כחללית אנטרפרייז המופיעה מן החלל העמוק, מהירותה הממוצעת של תלמידה בת 14 הנושאת על גבה ילקוט במשקל של כארבעה ק"ג ההולכת בשעה רבע לשבע לבית הספר במרחב החולי של העאב"מ היא כשלושה ק"מ לשעה. לעומתה החללית אנטרפרייז משתמשת בטכנולוגיית הטיסה warp drive", מנצלת קפלים נסתרים בחלל והיא טסה במהירות העולה על מהירות האור. על כן לא ניתן היה לראות אימאן אנטרפרייז כשהלכה כחמש דקות בחלל העאב"מ ולכן הופיעה "לפתע פתאום",

אילו היה המלך יורד מגבה של הגירית, חוצה בזהירות את האב"ם ונכנס אל העיר רפיח וקובע את מקום מושבו בביתה הדל של אימאן, מניח את מזרונו הבלוי על הרצפה לצד שמונת המזרונים של אחיה ואחיותיה של האמאן, היה פסק הדין פותח בתיאור אימה של אימאן המעירה אותה לקום לבית הספר , אימאן מכניסה ספרים ומחברות לתיק, אימאן יוצאת לבית הספר, אמה מזהירה אותה לא להתעכב בדרך, מרחוק אנו רואים את הגירית , צללית אפלה על רקע השמיים האפורים, המצלה על העיר רפיח. אימאן סוטה מן הדרך וחודרת אל אזור העאב"ם, הגירית חושפת ניבים חדים ומתבוננת בסקרנות באימאן.

הגירית:

הכותב המלכותי היושב על ראש הגבעה מתאר את שרואה ושומעת הגירית "כשהופיעה הדמות סמוך לשער הרק"ם של המוצב, פתחו החיילים אשר שמרו בשער המוצב בירי לעברה. כמוהם עשו חיילים שהיו בעמדות אחרות. חיילי הפלוגה סברו כי הנה הגיע האירוע שאליו התכוננו. אזעקת חירום הופעלה במוצב ובמערכת הכריזה נשמעה הקריאה "מחבל במוצב". הגירית, שהיא חיה טריטוריאלית, פעילה בלילה והיא ניזונה מיונקים קטנים, וצפרדעים מקשיבה לחייל שבתצפית המודיע כי מדובר ב"ילדה בת עשר", אשר נשלחה להערכתו לבחון את תגובת המוצב, וכי "אין צורך להרוג אותה".
סרן ר נשמע בקשר: "אני ועוד גפרור מתקרבים עוד יותר קדימה, לוודא את ההריגה"
סרן ר מתקרב לעבר אמונה הקטנה השוכבת על הרצפה , הוא יורה לעבר הגופהּ שני כדורים ממרחק קצר, "וידוא הריגה", אמר בקשר, אחר כך הלך למכבסה הגדודית וכיבס את ביטוי ל"ניטרול הסיכון", לאחר האירוע סיכם סרן ר את שהתרחש ומסיים במילים "כל מי שזז בשטח, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו",

הגירית אומרת כי הילדה לא הייתה ילדה אלא כמעט בגירה, היא לא הייתה תמימה, והיא לא הייתה בדרכה לבית הספר, היא נשלחה על ידי מחבלים והילקוט שהחזיקה על גבה לא הכיל ספרים, אלא חומרי חבלה שהושלכו בתיכנון מוקדם לפני שער הבסיס. המוצב פתח לעברה באש מקלעים כדי לסכל את כוונתה לתקוף את הבסיס.

אימאן אל האמס, היונקת הקטנה שנטרפה על ידי הגירית, לא נשאלה כלל מה הסיפור שלה, איש לא בדק מניין באה אמונה, האם היו לה קשרים עם החמאס, האם הלכה בבוקר לבית הספר, כמה כדורים פגעו בגופה הקטן, למה סטתה מן הדרך, מה מספרות חברותיה לכיתה,על סרן ר נאמר בפסק הדין כי היה קצין מצטיין בעל כושר גופני מעולה, מי שבדק את גילה של אימאן עד לדיוק של ימנים, לא יכול היה לברר מי הייתה אימאן, ילדה ביישנית, חצופה, לילית או תמימה. בית הדין הצבאי והשופט סולברג וכנראה גם "עובדה", לא התעניינו בה. מן האעב"מ באה ואליו שבה. הילקוט שזרקה נקבר בחולות על פי הוראות סרן ר על ידי דחפור ענק, זחל צייתן בשירות הגירית שגרס עד דק את הילקוט כך שלא ניתן לברר האם היו בו שיעורי בית, קלמנטינה צמוקה וספר היסטוריה לא קיימת, או שמא נפצים וחומרי חבלה.

בית הדין הצבאי ששפט את סרן ר אימץ את סיפור הגירית והשופט סולברג מסתמך על פסק דין זה, כסומא בעין אחת המניח ידו על כתפו של העיוור. השופט סולברג אינו מסתפק בחיוב אילנה ועובדה לשלם פיצוי בסך 300.000 ש"ח, הוא גם מצווה על "עובדה", להבהיר לציבור כי סרן ר רץ אל עבר גופה (נקובת הכדורים) של אמונה כאשר הוא "חשוף לצלפי רפיח, בחירוף נפש”, וכי שתי היריות שירה אל גופה הקטן, לא נועדו לוודא הריגה, (כפי שסרן ר עצמו התבטא) אלא כדי ל"נטרל את האיום", וכי עם סיום האירוע דירבן את החיילים לדריכות וערנות ולא הורה לירות בפעוטות, למרות הדברים המפורשים שהוקלטו: "כל מי שזז בשטח, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו", השופט סולברג שכח לחייב את "עובדה", לשנות את שמה ל"פראבדה", ("האמת")

סוחרי הגומי

יותם בני שלח לי מחקר שפורסם על ידי מחלקת המחקר של בנק ישראל. חקרו צמד החוקרים אסף זוסמן ונעם זוסמן, (אחים? אב ובנו?, יש קשר משפחתי לצבי זוסמן, שהיה המשנה לנגיד בנק ישראל?) המחקר לא חדש, מנובמבר 2005, ומן הסתם הונח אי שם על מדף מאובק במחלקת המחקר של בנק ישראל וחלילה נשכח מן הלב, אך הוא ראוי לגאולה, הו הו הוא ראוי לגאולה, ומכל מקום הוא אינו ישן יותר מן "ההצעה הצנועה למניעת הפיכתם של ילדי עניים באירלנד לנטל על הוריהם וארצם והפיכתם למויעילים לחברה", שחיבר ג'ונתן סוויפט במאה ה-18, הסוויפטים החדשים של בנק ישראל (הסוויפט, אגב הוא מושג בנקאי מובהק של העברות כספים בינלאומיות בין בנקים), נתנו למחקרם את הכותרת המופלאה, "סיכולים ממוקדים- הערכת יעילותם למלחמה בטרור באמצעות נתוני שוקי ההון" במו אוזני אני שומע את עצמותיו של ג'ונתן סוויפט הקשיש משקשקות בקברן בעיירת החוף סטלה בטוקאי שבאנגליה, לא הרחק מאכסניית "מגדלי פולט", "איך לא חשבתי על זה בעצמי”, אומרת הגולגולת לעצם הירך, הנחות יחד תחת המצבה עליה חקוקה הכתובת: “כאן כבר לא יטריף אותי הכעס”.

. המחברים המלומדים מסבירים בארשת קפואה שבאסטר קיטון יכול להתקנא בה כי "המאמר מציע מדידה כמותית עקיפה וייחודית של יעילות הסיכולים הממוקדים למלחמה בטרור, דרך בחינת התגובה של שוק המניות על התנקשויות במחבלים פלסטינים". מי הוא ומה הוא סוויפט, שחקר באופן לא כמותי ולא ייחודי את הבעייה הכלכלית באירלנד והגיע למסקנה כי הדרך לפתור אותה היא על ידי אכילת תינוקות בגיל של לא יותר ולא פחות שנה מאחר שכפי שהובטח לסוויפט על ידי אמריקאי בעל ניסיון מבין מכריו בלונדון, "תינוק צעיר ובריא בן שנה הוא מזון טעים מאוד, מזין ובריא, אם מבושל, צלוי, אפוי או שלוק; ובאותה מידה הוא יכול להיות בסיס טוב לפֶרֶקסת או נזיד בשר", לעומת צמד הזוסמנים שהגיעו למסקנה הכמותית כי שערי המניות יורדים בעיקבות נסיונות להרוג מנהיגים פוליטיים של ארגוני טרור ועולים בעקבות הריגת בכירים בדרג הצבאי. המחקר המאלף מפלח את נתוניו לפלחים רכים וורודים שניתן להשרות אותם במרינאדה העשוייה למשל מ12 שיני שום, 3 כפות סוכר, 3 כפות דבש, כף גינגר טרי וקצוץ (מן המתכון צלעות חזיר בזיגוז אסיאתי, יונתן רושפלד ספר הבשר) למשך שעה או שעתיים במפרטורת החדר ולבשל על גריל פחמים.

כך מתברר מן המחקר כי ההשפעה החיובית ביותר על הבורסה הייתה דווקא לחיסולו של נאסר א-דין עסידה, שמי יודע ומי זוכר מי הוא היה. בעקבות חיסולוט הבורסה עלתה בלא פחות מארבעה אחוז ואילו ההשפעה השלילית ביותר על שערי המניות הייתה ליחסולו של אחמד יאסין, שהוריד במכה אחת את שערי המניות בשיעור של 2.72, אחוז. נקמתו האחרונה בישות הציונית של מנהיג החמאס הקשיש על כסא הגלגלים.

עוד מסתבר כי אין שמן דשן יותר על גלגלי הבורסה מאשר שני חיסולים ביום אחד הבורסה עולה על פי מכפלת הסיכול האחד בסיכול השני כפול המקדם המסתורי R בריבוע. משום מה לא בדקות הזוסמנים את השפעתו של חיסול שהעלה לשמיים בסערה גם כמה תינוקות, ילדים ועוברי אורח. הגילוי המרעיש של המחקר שדווקא ענפי הגומי והפלסטיקה, לא נסחפים בגאות הכללית של הבורסה בעקבות חיסול כפול ביום אחד והן עולות רק ב0.2 אחוז, לעומת עלייה ממוצעת של אחוז וחצי של שאר הענפים. מה קורה שם עם סוחרי הגומי, כנראה שכולם שמאלנים עוכרי ישראל, חובבי חנוך לוין, שאינם שותפים לחדווה הכללית אותה מוליך דווקא ענף המסחר והשירותים, ששעריו מתרוננים בשמחה לכל חיסול, כפול או בודד.

בצד נתונים אלה מבשר לנו המחקר כי לפיגוע רב נפגעים, המוגדר על ידי הזוסמנים כפיגוע המכוון כנגד אזרחים ישראלי ונהרגו בו חמישה אנשים, השפעה לא טובה על הבורסה, אם כי גם כאן סוחרי הגומי המסתוריים מפגרים אחרי הצער הכללי של הענפים האחרים בירידה של כחצי אחוז בלבד. דווקא ענף הביטוח יודע להשתתף היטב בצער המשפחות השכולות בירידה של אחוז ורבע. יחד עם זאת פרק אחר בדו"ח מלמד אותנו כי תוגת הפיגוע ההמוני או שמחת הסיכול הכפול, חולפת אצל הדנקנרים, התשובות, הלבייבים, האריקסונים, מהר מאד וכבר למוחרת הפיגוע ההמוני הבורסה שירדה באופן ממוצע באחוז רבע, עולה בעשירית האחוז, וגם שמחת הסיכול הכפול מתחלפת בדיכדוך שלאחר האורגזמה (post-coital tristesse) והבורסה יורדת ברבע אחוז בממוצע.

קרב תרנגולות

פורסם בעיתון מעריב היום בגירסה מצונזזרת שהשמיטה את הדרור ימיני יקיר מעריב מן הטקסט

 

 אסא כשר (מעריב יום שישי 25.9.09) צודק כשהוא כותב כי די לקרוא את השורה הראשונה בכל פסק דין, כדי לדעת את סופו, די לראות את נקודת המבט,את תחילת ההיסטוריה, את מיקום המצלמה, בהם בוחר בית המשפט כדי לדעת מי תהיה התודעה הדומיננטית שבאמצעות סיבלה, מכאוביה, יסורייה יסופר הסיפור עד סופו. קוראים ותיקים של פסקי דין יודעים כי יש לפלס דרך בהמון הדחוס של העובדות, להגיע לראש הטור ולראות, מי שם נושא את הצלב, מי זו הדמות הכפופה, המיוזעת והפצועה, ישו הנוצרי או פונטיוס פילאטוס, שלבש לצורך האירוע, סחבות מלכותיות. אסא כשר צודק, בודאי שהוא צודק כי הוא מצטט אותי בעניין זה, כך כתבתי למשל על פסק דין בורקאן, העוסק באיסור על ערבים לרכוש דירות ברובע היהודי בירושלים. השופט חיים כהן, פותח את פסק דינו בעובדה שבשנת 1967 שוחררה העיר ירושלים על ידי כוחות צה"ל ולא בתקופת הצלבנים, הממלוכים, המוסלמים, היבוסים. בודאי שלאחר פתיחה כזו ימצא עצמו בורקאן מחוץ לרובע היהודי מגורש אל הרובע המוסלמי, שהפך גם הוא לאחר כמה שנים לרובע יהודי.על כן, כאער פותחת ועדת גולדסטון את הדוח העוסק בהפרת זכויות אדם והפרת המשפט הבינלאומי במבצע "עופרת יצוקה", במצור הכלכלי שהטילה ישראל על עזה, נדים יודעי דבר בראשיהם, אסא כשר ולצידו בן דרור ימיני (גם הוא מעריב 25.9.09) ואומרים טוב כבר לא יצא מהדו"ח הזה, הכל נרטיב אשכנזי, אומר דרור ימיני ויורק לצד טפו טפו טפו, אנחנו כבר יודעים מי החלש ומי החזק, מי המסכן ומי הבריון ובאמת למה ככה. למה לא להתחיל בטילים שירה ה חמאס על שדרות וסביבותיה. לא שהם לא מוזכרים בדו"ח. באותה קפדנות של בעל מכולת שכונתית, שדמותו של גולדסטון כל כך מתאימה לה, הוא רושם בדו"ח כי נורו 800 טילים אל שדרות, קיבוץ ניר עם ועד אשדוד, כי נהרגו 3 אזרחים ישראלים ו2 פלסטינאים תושבי עזה שספגו טיל שקיצר טווח ולא הגיע לקו הירוק.הדוח מזכיר , 100 ישראלים שנפצעו ואינו מקל כלל ראש בעובדה שרובם המכריע היו נפגעי חרדה. הדו"ח מזכיר בתים בתי ספר וגני ילדים ומציין במיוחד כי ב-5 למרץ 2009, נפגע בית כנסת בנתיבות. הדוח מסכם פרק זה כי במסקנה כי ירי הטילים, הוא פשע מלחמה ואפשר גם לראות בהם פשע כנגד האנושות. נכון, בין השורות מסתתרת אירוניה דקה, עד כמה שבעל המכולת מסוגל לאירוניה דקה. הדוח מסביר כי כמות הנפגעים הקטנה מירי הטילים נובעת ממערכת התראה משוכללת, מקלטים ואזורים מוגנים שנבנו באזור בהשקעה כספית אדירה, אבל הדוח אינו יכול שלא להביע דאגה מן העובדה כי ישובים ערביים ישראלים הסמוכים לגבול, מוכרים ושאינם מוכרים, לא נהנים מאותה מערכת התראה, מיגון ומקלטים כישובים הישראלים. מה יש לו לגולדסטון, הכל הוא רואה שחור ולבן, לבן בצד שחור, זה כנראה החינוך הרע שקיבל בדרום אפריקה כעורך דין יהודי דפוק שבמקום לייצג חברות רב לאומיות שבחרו להקים מפעלים באזורי החסות , כבופוצואנה מנצלי כח עבודה שחור זול, ביניהם חברות ישראליות לא מעטות, בחר גולדסטון, בתקופת האפרטהייד, לייצג בעיקר שחורים, במסגרת ארגונים המתיימרים לתמוך בזכויות אזרח, אך למעשה, כך מספר לי המקור הדרור ימיני שלי בדרום אפריקה, המדובר היה בארגונים שמאלניים קיצוניים, בוגדים במולדת הלבנה ואחר כך מצא לנכון להתמנות כשופט סופר ליבראלי בבית המשפט העליון בטרנסוואל וסיים את דרכו בדמדומי משטר האפרטהייד של דה קלארק בראש ועדה שחקרה את מעורבות שרותי הבטחון בדרום אפריקה בחיסולים, עינויים וחטיפות של מתנגדי משטר האפרטהייד ועדה שתרמה לנפילתו מדעת של האפרטהייד. אז ברור שאיפה שאנחו רואים לבן מתוק הוא רואה שחור כזפת. הדרור ימיני אומר על גולדסטון שהוא פושע מלחמה, שצריך אותו להעמיד בפני בית המשפט הבינלאומי לפשעי מלחמה , שהוא גרוע מגבלס. איך שהוא נראה לי שגולדסטון לא נבהל מדרור ימיני, הוא מכיר אותו ואת שכמותו, הקריאות הללו לא זרות לו, מן אחיו הלבנים בדרום אפריקה, קראו לו גרועות מאלה, יהודי מסריח, יהודון, (היהודים היו מרכיב נכבד בתנועות זכויות האזרח בדרום אפריקה) לך לישראל, תחזור לליטא, ממזר, בן זונה, אולי שרפו לו מכונית שהגן על שחור שהואשם כטרוריסט לפי חוקי החירום , אולי שברו חלון בביתו הפחידו את בתו הקטנה, אולי שרפו צלב אל מול משרדו. גולדסטון לא יתקשה לזהות את הגזען אצל דרור ימיני. כאשר קורא הדרור הדרור בדו"ח גולדסטון כי המצור הישראלי צמצם את שטחי התעשייה והדיג, הוא פורץ בצחוק גדול, כלשונו: "זו דוגמא מדהימה להתגייסות הוועדה לתעשיית השקרים כי הפלסטינים עסקו בהקמת מפעלי תעשייה לפני המצור" הערבושים האלה עסקו בתעשייה ודייג אומר דרור שלפני זמן לא ארוך שיבח את חיילי צהל על התאפקותם המינית שלא לאנוס את"אלפי הפלסטיניות הנאות והמושכות. ולא רק הנוצריות, המתלבשות כמו ישראליות. בעיקר במזרח ירושלים וברמאללה" גם גולדסטון יודע כי חרמנות אל בנות "הגזע הנחות "וגזענות, הולכים לעתים קרובות יחד.

הפתיחה של הדו"ח לא מוצאת חן בעיני הכשר והדרור ימיני, הם מעקמים את אפם האנין, טעמם הספרותי המעודן היה מעדיף שנתחיל בטילים ולמה בטילים, למה לא בפיגועים ואם בפיגועים למה לא ב
חמאס ובאמנת החמאס ואם בחמאס למה לא במדינת ישראל שרוממה את החמאס על חשבון הפתאח ואם הפתאח למה לא בימי עזה העליזים של שנות השבעים, המוסכים הזולים, הדגים על חוף הים ומאות אלפי הפועלים העזתיים שעבדו כשוטפי כלים, פועלי זבל, עובדי בניין, אבל זה מקרב אותנו יותר מדי לעורך דין יהודי צעיר בקייפטאון של שנות השמונים ושמו ריצ'רד גולדסטון העוסק בזכויות שחורי העור. אז היכן תימצא לנו התחלה טובה לדו"ח גולדסטון, היכן נמצא תודעה חפה מאידיאולוגיה, שלא נושאת על גבה היסטוריה ארוכה ועקובה מדם. חיפוש מהיר בדו"ח, מגלה את מי שאנו מוסרים להם את שרביט הנראטיב (ימיני: “טפו טפו") לא פלסטינאים, לא ישראלים, לא דרום אפריקאיים, לא פקיסטנית שחורה ושונאת ישראל, כחברת הועדה הינה גילאני, לא אירי סמוק לחיים כחבר הועדה קולונל דסמונד טרוור, שלא יודע להבחין בין אמנת החמאס ובין בקבוק בושמייל, לא אשה פמיניסטית חשודה כלסבית כחברת הועדה הבריטית כריסטין צ'ינקין (שאכן חיברה מאמר על זכויות לסביות במשפט), אלא יצורים אחרים המתבוננים בנו כתרנגולות בבני אדם, גיבורות יום הכיפור האחרון, ולא אחת לא שתיים אלא 31 אלף תרנגולות לכפרות. המכולתניק גולדסטון רושם בפנקס המיושן שלו כי במבצע עופרת יצוקה נהרגו כ-1400 פלסטינאים, 9 חיילים ישראלים, מתוכם 4 נהרגו באש כוחותינו בין הפלסטינאים שנהרגו תינוקות, נשים, ילדים, משפחות שלמות, וגם 99 שוטרים שפלומת זקן בקושי עלתה על לחיים, שחוסלו בהפצצה מן האוויר בדקות הראשונות של המבצע ביום 27 לדצמבר 2008, בעת שעמדו במסדר לקבלת סרט השוטר העזתי .כל הפלסטינים שנהרגו היו פעילי חמאס, תומכי חמאס, שמעו על החמאס, טרוריסטים לשעבר,טרוריסטים לעתיד, טרוריסטים מלידה, ולכן כולם נגועים בחד צדדיות מדבקת ואי אפשר להוליך איתם את הנראטייב (ימיני: “טפו טפו") אך בצד כל אלה מקדיש הדוח 7 שורות יבשות בסיגנון אחד יוגורט ואחד גבינה 7 אחוז, ל- 31 אלף תרנגולות שהטילו ביצים בחוות התרנגולות של סמח סוואפירי בזייתון וסיפקו כעשרה אחוז מצריכת הביציים ברצועת עזה, הן קירקרו, הידסו, קדו אחת לרעותה עד שהגיעו דחפורים משוריינים של כוחותינו המזויינים ודרסו את הלולים וחיסלו את כל התרנגולות, להוציא כנראה אחת שהצליחה להימלט ולמסור עדות מקרקרת בפני ועדת גולדסטון בג'נבה. (אולפני וולט דיסני שימו לב יש פה חומר ללהיט הבא "תרנגולות לשחקים", , לפני שיקיים אתכם ארי פולמן של "עופרת יצוקה", ויפיק את טנגו עם התרגוולות של סמיח.

הייתי מתחיל את הדו"ח עם התרגולות, חיה כשרה למהדרין נטועה היטב בנראטיב (“טפו") היהודי, נוצות, כפרות, שלום עליכם, מרק עוף מכובס, עוף בגריל, שניצל בפיתה עם צ'יפס, הייתכן שגם התרנגולות ערקו אל האוייב ומתחת לכנפיים המנפנפות ביאוש למראה הבולדוזר המתקרב הן מסתירות קלשניקוב דרוך. לא לחינם העלה שר הביטחון הכי אינטליגנטי אהוד ברק את הרעיון המצויין לגייס את הפרקליט אלן דרשוביץ להגנת. מי שהצליח לחלץ את או גי סימפסון בטענה כי החוקרים היו נגועים בגזענות כלפי שחורים, לא יתקשה להוכיח כי התרנגולות התמימות הללו היו נשק יום הדין של החמאס ולכל אחת מהן הוצמדה בטבעת ברזל פצצת אטום זעירה שיוצרה במעבדות הרשע של אחמד א ניג'דע ואני כבר רואה את דרשוביץ מצמיד את טבעת הברזל לרגלה של התרנגולת המבוהלת ופונה למושבעים של בית המשפט הבינלאומי לפשעי מלחמה ואומר בסיפוק "מתאים כמו כפפה". המהלך המשפטי המזהיר שלא דרשוביץ לא נופל בממזריותו מזה של פרופסור אסא כשר, בראיון שנתן ביום שישי האחרון לשרי מקובר בעיתון מעריב. מתוך שאני נזהר מקפדנותו היתירה של פרופסור כשר לכל תג ופסיק אביא דבריו כלשונם. בתשובה לשאלה איך הקוד האתי שחיבר עולה בקנה אחד עם הטרגדיה של ד"ר עזאדין אל עייש והרג בנותיו, משיב הפרופסור לפילוסופיה, המתמחה באתיקה כך: "מדובר במקרה קורע לב, אבל לפי הדוח של משרד החוץ המתועד ומבוסס על תחקירים אמינים, הרופא הוזהר באופן אישי כמה פעמים שהסביבה שבה הוא גר היא מקום מועד לפורענות. הפצירו בו לעזוב את ביתו אבל הוא סירב. אני חושב שזהו חוסר אחריות משווע. אנשים שנשארים במקום סכנה בשעה שהיו הרבה מקומות בעזה שלא נפגעו נושאים באחריות לאסונם. הרי הרופא היה במעבר מתמיד לישראל, וודאי שהיו לו אפשרויות לעבור למקום בטוח מיותר. יש פה אלמנטים של שיקול דעת מאוד לא מוצלח מצידו" מעב ר להנחות הבדויות החובקות את תשובת הפילוסוף בזרועות חלקלקות של עורך דין תמנוני במיוחד, "הוא סירב לעזוב את ביתו", "היו בעזה הרבה מקומות שלא נפגעו", "כמי שהיה במעבר מתמיד לישראל היו לו אפשרויות לעבור למקום בטוח יותר", סיפורי סבתא חסרי יסוד כפי שאני יודע מידיעה אישית משיחה עם ד"ר עזאדין ששקל לתבוע את מדינת ישראל על הרג בנותיו, הרי שגם הקורא החף מכל קוד אתי, המרמה את מס הכנסה, הבוגד באישתו, המשחק פוקר על כספי המשכנתא, הקורא על מגרשי הכדורגל מוות לערבים ולהומואים, פולט מגרונו קריאת התפעלות צרודה, יפה: הביא להם אותה הפרופסור. בראיון שחוט של אבל ושכול נסוך על פניו, היוצא וחוזר אל השכול הפרטי של אסא כשר ששכל את בנו יהורז בעת חופשה מצהל כשנפל מצוק של 18 מטרים, שעוסק בטרגדיה של משפחת רמון ובשאלת החתימה לשרות קרבי של בן למשפחה שכולה, מאשים האתיקו את האב על מות בנו, את אברהם על עקדת יצחק, את מי שאינו כולא את בנו במרתף חשוך כדי שלא ילך לצבא למות במקום מסוכן, את מי שלא יורה לבנו ב
כף הרגל כשהוא שומע שהוא מבקש להתגייס לסיירת מטכ"ל, עוד מקום מסוכן מאין כמוהו.

הייתי כלבתו של ויטגנשטיין

מזה שנים רבות אני מחפש סימנים של תבונה עליונה בפסקי הדין של בית המשפט העליון. ההנחה שלי היא שאם נחתו אצלנו, אי פעם יצורים נאצלים מן החלל החיצון, אולי בפרבר דרומי בתל אביב, או אולי ברמת גן על יד פסל האריה השואג, מרחק קצר ממשטרת רמת גן, נחיתה שלא הותירה כל רושם והתפוגגה מיד אל קריאות הילדים המשחקים בערב אביבי, אזי אפשר יהיה למצוא את עקבותיהם של יצורים מנומסים ורגישים אלה, שבעצמם שכחו את מטרת שליחותם והפכו לחלק מאיתנו, בפסקי הדין של בית המשפט העליון. בודאי אחד מהם או יותר, נקלעו למאבק משפטי, נאמר סכסוך על מקום חנייה, או רשלנות רפואית ובהניחי כי הללו יצורים שואפי צדק מאין כמוהם, בודאי נטלו את עניינם המשפטי עד להכרעת העליון בירושלים.
 
פסקי הדין של בתי המשפט הם החומר האפור, המיקרי, המעורר חרדה בשרירותו ובאכזריותו של חיי היומיום המסתתרים בשולי קרום הראייה. אם קיימת בפסקי הדין נוכחות של תבונה עליונה, יהיו הסימנים שלה חד משמעיים, אותות שאי אפשר לטעות במשמעותם של גאולה, תכלית ואושר, המנצנצים כמרגליות ברפש הקרוש והקודר של פסקי הדין. היצורים הללו הפועלים על פי תכתיבי התבונה בלבד, יובחנו היטב מן החיים העקמומיים של גיבורי פסקי הדין, מן ההתחכמות המאוסה והקטנונית של הזוגות הניצבים משני צדי "הנגד", פייבוש נגד פשפיורקה, פשוטי נגד פשישפש, המנסים להידחק מבעד לסימן "הנגד" התקוע כגרזן חלוד ביניהם ולתלוש איש את  שערותי של יריבו המושבע.
 
את הנוכחות הנעלמה בפסקי הדין יסגיר ביטוי לשוני טהור, שהוא נקי מרצון לשליטה באחר, אמירה שאינה חושפת את החומר האישי, הפרטי המאוס, של כוח וחולשה, המדביק את פסקי הדין זה לזה, כמו דבק עצמות מבושל ומסריח שהצחנה עולה ממנו עולה עד לשמיים. אני מחפש אמירה אחת טהורה ויטגנשטיינית, זוהרת באור רך ומנחם כחיוך של ילד, למשל האמירה מן "החקירות הפילוסופיות", ההמעוררת צמרמורת בדיוקה: "מדוע כלב אינו יכול להעמיד פנים שכואב לו, האם זה בגלל שהוא ישר מדי". נטלתי על עצמי את התפקיד כלבתה של ויטגנשטיין ויצאתי לחפש ולרחרח אחרי התבוניים המופלאים.
 
מכשיר העיקרי המשמש אותי ככלבתו של ויטגנשטיין, הם המפתחות הממוחשבים של פסקי הדין המאפשרים לשלוף מילה אחת או צירוף מלים, ללא הקשר, או תבנית, מילים ערומות חסרות מחסה, מילים מופקרות, שריחם יוביל אותי אל מטרתי. חיפשתי בין היתר את המילים "אהבה", "אלוהים", "משיח", "בית השחי", "זונה", "קדושה", "סוקרטס", "פרויד".
 
 התוצאות היו אכזבות ומייאשות. המפתח הממוחשב מצא למעלה משבעים פעם את "האהבה"" אך בכל הפעמים בהקשרים עגמומיים של ילדים זנוחים, מוות פתאומי, או גרוע מזה כמו בע"פ 54/89, "הכריח אותה לשחק עמו משחקי אהבה ובעל את המתלוננת" "אלוהים" הופיע שתיים עשרה פעם, תמיד בזלזול, בדרך השימוש לרעה, על ידי מעמידי פנים, רמאים, מרפאים למיניהם, רופאי אליל שאינם בוחלים במשמוש אבריהן המוצנעים של נשים שחיפשו אצלם את דבר האלוהים. משיח הופיע פעם אחת אצל "יהודים משיחיים", שתוארו כנוכלים, מסיונרים, תאבי בצע.
 
בית השחי, שהוא לדעתי המקום הנוגה ביותר והחף מכל אשמה בגוף האדם, הופיע פעם אחת, גם הוא בהקשר רמאי, זנותי, בעניין איזו אישה, שהגישה תביעת אבהות כנגד גבר שהתנכר לה. היא טענה כי היה לו לגבר זה צלקת מיוחדת בבית השחי, כך ביקשה להוכיח את הכרותה האינטימית איתו, אך הצלקת לא נמצאה, אולי נמחקה בניתוח מתוחכם בקרני לייזר.
 
המילים שחיפשתי באמצעחת המפתח ממוחשב חזרו כולן מפסקי הדין, אדומות עיניים, שטופות זימה, ואפילו חיות הטבע התמימות וחסרות יצר הרע, חזרו מושחתות ואנושיות מדי, ששת החתולים שהעלה המפתח הממוחשת, היו כולם "חתול בשק", היה ברבור אחד שעורר אצלי תקווה גדולה, את התברר שמדובר ב"מכבסת ברבור", היה ברווז אחד, אך זה היה הברווז של דודו גבע, המובי דאק מספר הברווז, שנטרף על ידי דונאלד דאק  החמדן של וולט דיסני. ובכמאה אלף עמודים של פסקי הדין לא היה אפילו סוקרטס אחד, אפלטון אחד, הגל אחד, לא נמצאו נטישה, מרטין בובר ואת ד"ר פרויד מצאתי פעם אחת במחלקה הפנימית של בית החולים השרון שנטען לפיו כרת בטעות כלייה ימנית בריאה במקום כלייה שמאלית חולה. 
 
חזרתי אל הכלבים החפים מכל העמדת פנים המוזכרים אצל ויטגנשטיין שלוש פעמים: הכלב שאינו יכול להעמיד פנים שכואב לו, הכלב שאינו יכול לדבר אל עצמו, הכלב שלא יכול להעלות בדמיון שבעליו יכה אותוץ החיפוש הממוחשב העלה שניים עשר  כלבים, שישה מהם חושפי שיניים אנושיים למעשה שוטרים, אלה כלבי משטרה המאומנים למצוא סמים. עוד שלושה כלבים שקרעו בשיניהם  את בשרו של קשיש שיצא לטיול ערב. אדם בשם כלב שסירב להעניק אשרת שהייה לניגרי שחיפש אצלנו מקלט פוליטי, עורך דין אחד שאמר שהוא אינו כלב השמירה של לקוחו ואישה אחת שאמרה לבעלה כי תסלק אותו מן הבית כמו שמסלקים כלב.
 
תוכנת המחשב לחיפוש בפסקי הדין, יוצרת חלל פנימי, עתיר מידע אך רופף קישורים, המזכיר את דבריו של תומס פינצ'ון בספר Gravity Rainbow: "בצד הפראנוייה קיימת האנטיפארנוייה, יקום שבו שום דבר אינו מתקשר עם אף דבר, זה מצב שקשה לשאת אותו לזמן רב" החיפוש הממוחשב מאפשר מסע נרגש אל עולמות זעירים המונחים זה בצד זה, הניתנים להזזה שרירותית, לחפיפה מרושלת, להשוואה חסרת מעוף ומשמימה. כך נחשף מעמדם המפוקפק של העולמות שפסקי הדין יוצרים. מה שנתפש במסגרת פסק הדין כעולם בנוי היטב, המחקה בה
צלחה סבירה את חוקי הכביד והצנטרפוגה, מתפרק בחיפוש הממוחשב אל סביבה פוסט תעשייתית מזוהמת ומזהמת, סביבה מתבלה ומכוערת כחצר אחורית של מפעל המייצר מזרונים מבלויי סחבות.