לנדוי ראש הזהב

זה מה שכתבתי על משה לנדוי שופט

ביוגרפיה מאת מיכל שקד

(פורסם בנוסח מקוצר בידיעות אחרונות 27.7.12

שמות השופטים העליונים אגרנט, זוסמן, חיים כהן, ויתקון, ברנזון, לנדוי, נשמעים למשפטן, מיתולוגיים כמו השמות סטלמך, גלזר, חודרוב, קופמן, לבקוביץ,רפי לוי,  לאוהד הכדורגל הקשיש המקלל למראה הלא יוצלחים בכחול לבן המתרוצצים על המגרש כבדים ואיטיים וחסרי "רגל מסיימת". אז זה לא בדיוק כך, ראשית יש לנו עכשיו נבחרת לא רעה בכלל בבית המשפט העליון, זריזים כשדים, המבקיעים לעתים בבעיטות מספריים ונגיחות שלא היו מביישים שום נבחרת אירופאית, מה שכן דומה, שהשמות האגדיים נראים איך שהוא בהקרנות שחור לבן לא בדיוק בפוקוס. סטלמך הנוגח מפקשש, חודרוב משאיר חורים בשער ושייע גלזר נושא מתחת לחולצה מספר 9 כרס קטנה. כך גם האבות המייסדים בבית המשפט העליון. לצערנו אנו לא יכולים לראות אותם במכתש הישן במגרש הרוסים, אך נותרו פסקי הדין באלפים אגודים בכרי פד"י הכחולים הנמכרים ב- 20 אגורות הכרך ממשרדי עורכי דין מאיזור אלנבי, הרצל יהודה הלוי, שהחזירו את נשמתו לשופט הגדול. כל אותם מאבקים הרי עולם, שכיכבו בפסקי דין, שניתנו זמן רב אחרי שהאלופים ירדו מן המגרש, ונדדו עימם לבנין החדש של בית המשפט העליון, אולי עד סוף המאה העשרים, כמו  פסק הדין קול העם, ירידור, ברגמן, רופאייזן, שליט (לא החטוף המוזר שהתעניינותו האובססיבית בכדורסל מעוררת יותר ממחשבה אחת על קונספירציה נוסח חטופים האמריקאית)  ואפילו משפט אייכמן ופסק דין אלון מורה,  נראים במבט לאחור קצת מוגזמים, רוויים באמירות פתטיות משהו על המדינה היהודית, רוויים פאראנויה מן העולם החיצוני, מאוהבים באהבה נכזבת במשפט האנגלי, כאילו שכן מגרש הרוסים בצ'נסרי רואד, ולא חלק בניין אחד עם כנסייה ונזיריים שבגדיהם התחתוניים  הארוכים תלו על חבל לייבוש בחצר המשותפת להם ולבית המשפט העליון.

ספרה של מיכל שקד "משה לנדוי שופט", ביוגרפיה של השופט שהיה ללא ספק הסטלמך "ראש הזהב", של הנבחרת השיפוטית האגדית, סובל על כן מאיזו איכות שחור לבן, הדומה לספר זיכרון שהוציא הההתאחדות הישראלית לכדורגל על הישגי נבחרת ישראל. ביוגרפיה, שפירושה כתיבה על חיים מחייבת חיי אדם על כל מורכבותם הטרגית והקומית ואין ספק שלמשה לנדוי היו חיים, אך הוא הצליח להסתירם היטב ומיכל שקד לא התאמצה במיוחד לחשוף אותם. היא נעזרת באוטוביוגרפיה שכתב לנדוי לבניו ונכדיו, המשמימה, כמו פסק דין העוסק בחוק הקרקעות העותומאני, ומכתב פה ומכתב שם וכמה שיחות אקראיות עד  שנדמה כי הכל התחיל והסתיים בעצה הטובה שנתן לו חברו השופט חיים אזולאי כאשר התמנה לנדוי לשופט על ידי הנציב הבריטי בשנת  1940 בהיותו בן 28 בלבד : "אל תירא, התיישב על הכיסא והכסא יחזיק אותך מלמטה", והכסא החזיק אותו כהלכה  42  שנה ווהמשיך להחזיק אותו  בשש מאות עמודי הספר, לנדוי כמעט לא יורד מן הכסא באופן המזכיר את הספר "מסע סביב חדרי" מאת: גזבה דה מאסטר.

לא בכדי נפתח הספר דווקא בסיטואציה היחידה שבה הכסא לא החזיק את לנדוי מלמטה, אלא שמט אותו לעולם המציאות ואוי לאותה תוצאה לנדוי מרחף בחלל בלי הכסא המרופד כך נפתח הספר :"ביום שישי  בנובמבר 1987 צילמה לשכת העיתונות הממשלתית את משה לנדוי מגיש בחיוך לראש הממשלה את דו"ח ועדת השב"כ שידוע בשם ד"וח לנדוי", הדוח שהסמיך את השב"כ להפעיל "לחץ פיזי מתון", בוטל 12 שנים מאוחר יותר בעתירת הועד נגד עינויים, 12 שנים של טלטולים, מניעת שינה, חבישת שק מסריח על הראש, ישיבת בננה, מוות אחד של חריזת שטולטל עד מוות, אלפי שקרים חדשים בבתי המשפט הצבאיים, ולנדוי אחד שחזר אל כסא הפסנתר. תמיד הייתי סקרן לגבי האמצעים האחרים המנויים בחלק החסוי של הדו"ח, שלא פורסם עד עצם היום הזה. אני ממתין בבדריכות רבה לפרסומו, כדי להיווכח האם יתאמת הניחוש שלי כי חלק זה של הדוח כתוב באידיש המפליאה באוצר מילים המתארים מכות מסוגים שונים מן הפאץ' ועד השמיר והזעץ, לעומת העברית הענייה כל כך בתחום זה של התקשורת האנושית.

הספר של מיכל שקד מצרף עצמו אל המיתוס המכונן של המשפט הישראלי שעל פיו אי שם בשנות ה- 40   נחתה בירושלים חללית מעוצבת בסגנון הבאהוס וכשנפתחה הדלת האפורה וירד סולם המעוצב לכאורה בפשטות, אך מצטיין בפרופורציות נפלאות ירדו ממנו חמישה גברים לבושים חליפות וכובעים בעלי מבטא גרמני או אמריקאי התבוננו, בפליאה מהולה בבוז, סביבם בילידים המיוזעים הלבושים מכנסיים קצרים ומדברים במבטא פולני או רוסי מאוסים, ולאחדים מהם אפילו מבטא מוזר המדגיש אותיות של ידעו על קיומן כ "ח" ו "ע". חמשת הגברים חיככו בידיהם ואפילו לא טרחו לבקש מן הילידים "קחו אותנו למנהיג שלכם", אלא פנו מיד בצעדים נמרצים לבית המשפט העליון פרצו בבעיטה את השער הנעול והחלו לשפוט את העם ולהוריד לו מן השמיים המעוננים של לונדון או שיקאגו זכויות יסוד, מוגבלות למדי יש לציין, של חופש הביטוי, חופש העיסוק, וחרוזי זכוכית אחרים.

יש קטע מצמרר בספר שהותיר אותי שקוע במחשבות כבדות, בפרק העוסק במשפט אייכמן מתארת מיכל שקד את יחסו הנוקשה של לנדוי לסופר ק-צטניק (יחיאל דינור) ותביעתו החוזרת של לנדוי ממנו לדבוק בעדות ולא להתפתות לפאתוס המלודרמטי של גדעון אוזנר ולאחר פניות חוזרות ונישנות של לנדוי לעד הוא צונח ללא הכרה מדוכן העדים. מיכל שקד מספרת כי בתיאור שכתב ק-צטניק על אותו אירוע לאחר עשרות שנים (אין מראה מקום) הוא מספר שאיבד את הכרתו לאחר שהשופט לנדוי קיבל בעיניו (התת הכרתיות)דמות של איש אס אס כי אין "שום מחבוא מאושוויץ).

אני משתעשע במחשבה לכתוב שני ספרי סיינס פיקשן בסגנון היסטוריה אלטרנטיבית בראשון ובעקבות תת ההכרה ק צטניק, לנדוי הגרמני בן התרבות הגרמנית יושב בבית המשפט העליון של רפובליקת ויימר והוא נשאר על מושבו לאחר עליית המשטר הנאצי ומה אז… והשני האופטימי, סיינס פיקשן שבו חללית הבאהוס טועה בדרכה והיא נוחתת על ירח אירופה הסובב את צדק המשופע באגמי קרח ומיקרו אורגניזמים ערמומיים להפליא וחמשת הנוסעים מנסים למכור להם את יהלום הכתר "ברגמן נגד שר האוצר" (בית המשפט העליון מבטל בהתרגשות בשנת 1969חוק של הכנסת), ואילו הילידים בארץ ישראל לא מבטלים עצמם בפני חמשת התצפיתנים, אלא  מקימים בית משפט עליון מתוכם, ולא היו חסרים ביניהם משפטנים, דוד בן גוריון, שלמד משפטים בקושטא ומשה בן צבי שלמד משפטים בסלוניקי ואפילו בגין המשפטן מפולניה וזבוטינסקי שהיה משלים לימודי משפטים בשיעורי ערב, היו מתמנים לבית המשפט העליון במקום אגרנט חשין, לנדוי, זוסמן, איזו דמות הייתה אז למשפט הישראלי? בל נשכח כי האידיאולוגיה ההגמונית הייתה אז סוציאליסטית, כי הילידים להבדיל מלנדוי ואחרים לא התמנו על ידי הנציב הבריטי והיו ממהרים להשתחרר משיטת המשפט המנדטורית השנואה,שהעלתה כמה מן הטובים שבהם לגרדום בהליך משפטי תקין וראוי ועומד בקני מידה בינלאומיים. אין לי ספק כי תקנות ההגנה לשעת חרום המנדטוריות שדבקו בבשרנו כשחין פורח עד היום הזה, שהושוו על ידי כמה מראשי הישוב דאז לחקיקה נאצית, היו עפים מן החלון בהזדמנות הראשונה שנקרתה לבית המשפט העליון כבר בשנת 1949 והיו מתנדנדים על  החבל לצד הגטקעס של הנזירים.ומה היה על השטחים הכבושים שנמחקו על ידי דו"ח השופט א א לוי, האם שיעבוד מליוני אזרחים למשטר כיבוש, שהוזן בלגיטימות מזויפת בזונדה שחוברה היישר לכליות חסרות המוסר של שופטי בית המשפט העליון, היה עולה בקנה אחד עם השקפת העולם ההומניסטית של בורוכוב, ברנר ואפילו זבוטינסקי. את הגלימות השחורות המזכירות את המשטר השנוא היו שורפים בערימה בכיכר ציון, עורכי דין היו מופיעים בקיץ השחון לפני היות מיזוג האוויר במכנסיים קצרים, ולא משלים את עצמם שהם בלונדון הגשומה והזכות לשיוויון כלכלי ולקיום הוגן, לא הייתה נדחית שוב ושוב בבית המשפט העליון ונדחקת לסוף רשימת הקניות אולי לשנת 2020.

בגליון האחרון של new York books review התפרסם מאמר משעשע להפליא של ברוס הנדי "אוסף הספרים משעממים והמופלאים שלי", שבו כותב המחבר על איסוף ספרים משעממים, לא כאלה שהשיעמום שבהם צועק למרחקים כגון ספר בן 900 עמודים על תנובת החלב בשנות החמישים, אלא ספרים שלכאורה אמורים להבטיח קריאה מתוחה המלווה בקריאות קצובות של התפעלות ותדהמה, אלא שמשהו מתרחש בספר, נקב קטן כמעט בלתי נראה לעין, הולך ומתרחב עד שהוא שואב את הספר לבור שחור של פיהוק. לטענתו של הנדי הגורמה האמיתי של השיעמום מבחין מיד בספרים הללו על פי עטיפתם והדף האחורי שלהם. למרבה הצער יש סיכוי לא מבוטל שהביוגרפיה של לנדוי אם תתורגם לאנגלית, ותימכר בדוכני יד שנייה (הנדלי מגביל עצמו רק לספרי יד שנייה שאינם עולים יותר מ 2 דולר) תמצא עצמה על מדף בספרייתו של הנדלי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי דר  On יולי 27, 2012 at 2:04 pm

    סיפור מהחיים:
    היריבות בין לנדוי וברק – בעיקר סביב האקטיביזם השיפוטי – היא כידוע מן המפורסמות.
    לפני כמה שנים פרסמתי ספר – לא בדיוק מחמיא לאהרן ברק.
    זמן מה לאחר פרסום הספר פנה אליי משפטן ידוע ומכובד, וסיפר לי שלנדוי רוצה לקרוא את הספר אך עקב קשיי הראייה שלו (בשל גילו המתקדם) הוא לא יכול לקרוא.
    המשפטן הנ"ל ברר עימי אפשרות שאדפיס, מתוך דיסק הטיוטא של הספר, כמה פרקים נבחרים, באותיות קידוש לבנה, ואמסור לו כדי שיעבירם ללנדוי.
    עשיתי כמבוקש.

    • הלוחש לכלבים  On אוגוסט 11, 2012 at 7:34 am

      מה בדיוק החשיבות של האפיזודה האוטוביוגרפית הזאת, דר? רצית לספר לנו שכתבת ספר שאיש לא קרא<

  • Ron  On יולי 27, 2012 at 5:38 pm

    מרתק וכתוב נפלא, כמו תמיד… תודה לך.
    ספרי הסייס פיקשן שאתה מתאר הזכיר לי את ספרו של רומן גארי, 'ריקודו של ג'ינגיס כהן' .
    נדפס בהוצאת כינרת 1998.
    היה מאוד מעניין אותי לשמוע אותך מתייחס לספר החודר קרביים והנבואי הזה…

  • עו"ד  On אוגוסט 10, 2012 at 6:28 am

    ירדור (לא ירידור). יצחק בן צבי (לא משה). ירדו תשעה (זמורה, הרב אסף ועוד).

    אקרא את הספר למרות הסיומת. והטעויות המביכות בביקורת זו.

  • פנינה יונה בר-יוסף  On ספטמבר 18, 2012 at 1:55 pm

    אני שמחה לקרוא את הביקורת של אביגדור פלדמן. כי לא הבנתי למה קשה לי לקרוא את הספר. אכן תודה לאביגדור.

  • נלסון  On אוגוסט 26, 2013 at 4:38 am

    אז איך בכל זאת מערכת המשפט תצא ממבוכתה ותכיר במציאות הנגלית אל מול עינה?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On פברואר 4, 2014 at 2:01 pm

    קריאה אלטרנטיבית, ומוצלחת יותר, למי שעייף מהקשקושים של פלדמן:
    http://www.haaretz.co.il/literature/prose/1.1795486

  • אהרוני מיכה  On יולי 27, 2017 at 7:34 am

    פוסט מעולה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: