לענין של מה בכך

(פורסם בנוסח שונה ידיעות אחרונות 14.10.11)

נדיר למצוא אנשי משפט הכותבים על ספרות מנקודת מבט משפטית. מגמה הפוכה של ניתוח פסקי דין
בכלים  ספרותיים בולטת יותר ובארץ ומוליכה את התחום שולמית אלמוג וזכורים גם מאמרו הגדול של מנחם פרי על פסק דין רמון וכמה
מאמרים של ליאורה בילסקי אומנם משפטנית אך מעבירה כמה פסקי דין בעבירות אונס מבעד לכור הספרותי והם יוצאים ממנו חבולים למדי.

עתה ד"ר מנחם פינקלשטיין, בעבר הפרקליט הצבאי הראשי וכיום שופט מחוזי כתב ספר, הטור השביעי
וטוהר הנשק נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט בהוצאת עם עובד, המנתח את שירי הטור
השביעי בעיקר בתקופה שלפני קום המדינה, וגם שנים ספורות אחריה בכלים משפטיים בכל
הנוגע ל"טוהר הנשק", מונח מכובס העוסק בירי באנשים תמימים אגב פעילות צבאית או כמטרה לעצמה

ד"ר מנחם פינקלשטיין מקדיש פרק בספרו  המוקדש לשירי
"טוהר הנשק", של נתן אלתרמן לשיר "לענין של מה בכך", משפט
אלתרמני אופייני, משפט קל כנוצה, המעופפת ברוח שאחריו בדרך כלל נפתחת תהום של רשע
ואטימות לב. (על מילות נוצה  אצל אלתרמן הנושאות על גבן מטען כבד עד מאד ראה סדרת המאמרים של
דן מירון במוסף הספרות של הארץ על המלה האלתרמנית "עוד") השיר עצמו
עוסק בחייל צהל שהרג ילד ברפיח שלא נענה לפקודת "עצור" ובמקום זאת החל
לברוח, ידיעה שעל פי השיר שהתה בעיתונות יומיים ונעלמה כלא הייתה כי זהו ענין של
מה בכך, "אך רצח אמנם בצירוף התראה". ראשית מפתיע הדבר שבאותה עת 1951
זכתה הידיעה לכותרת בעיתון ואפילו שהתה יומיים בחיים, עד  שנעלמה במחי יד, כיום ספק אם ידיעה כזו הייתה
מקבלת דריסת רגל באיזה שהוא עיתון.

לענין של מה בכך: נזכיר  למחבר המלומד מנחם פינקלשטין שבהיותו פרקליט צבאי
ראשי, שינה את ההוראה שהנהיג קודמו הפצ"ר אמנון סטרשנוב, על פיה כל מות של
אזרח אגב פעילות צה"ל באינתיפאדה הראשונה מחייבת חקירת מצ"ח, לעומתו, הסתפק
מנחם פינקלשטיין בהיותו הפצ"ר באינתיפאדה השנייה, בתחקיר מבצעי, שיושרו
ומגמותיו מוטלים בספק. וכמה חיילים "ששיני החלב שלהם טרם נשרו", כלשונו
של אלתרמן נמלטו מן הדין והררתעה בשל תחקיר מבצעי.

 לעניין של מה בכך, נזכיר כי שמו של אמנון סטרשנוב שבספרו "צדק
תחת אש", מקדיש דיון ממוקד לשאלה זו נעדר מספרו של ד"ר פינקלשטיין, אמנם
שם הספר מוזכר בין כיותר מ400 מקורות שמקשטים את הספר ובלי ספק מעידים על רוחב
מחקרו ועיונו של המחבר, אך לצערי לא הצלחתי למצוא את איזכור המקור בספר עצמו שרוב
עמודיו: שליש טקסט ושני שליש הערות שוליים והפנייה למקורות, באותיות קטנטנות מעבר
ליכולתי האופטיות. גודש המקורות מצביע מצד אחד על ידענותו המופלגת של המחבר אך
אולי גם על איזה חוסר בטחון של משפטן שבין היתר חולק על דעתו המלומדת של דן מירון
חוקר ספרות מן המעלה הראשונה.

לענין של מה בכך: נשלים את המעשה ונספר כי זמן קצר לאחר שהוצאה הוראת
הפצ"ר פינקלשטין שלא לחקור חקירת מצ"ח עצמאית מותם של "לא
מעורבים", בלשון המכובסת הנהוגה עתה בצה"ל, בשנת 2003 הוגשה לבית המשפט
העליון עתירה לבג"צ על ידי "בצלם", ו"האגודה לזכויות
האזרח" כנגד הוראה זו, והופה – הופה לפני עשרה ימים ב-22 לאוגוסט בליבה של
הפגרה הלוהטת הופיע לפתע פסק הדין שניתן על ידי הנשיאה בייניש, השופט לוי והשופטת
חיות באתר בית המשפט העליון (לא בוצעה השמעה של פסק הדין באולם ג המפואר של
הנשיאה) פסק הדין צץ באינטרנט כמעט באין רואה, כאילו היה חייל יפני נושא רובה
בריח, שהסתתר בעבי היער ולא שמע שאינתיפאדה השנייה הסתיימה זה מכבר ונשמתה של
העתירה מזמן יצאה בייסורים. פסק הדין דחה את העתירה מאחר וארבעה חודשים קודם
באפריל 2011 שונתה על ידי הפצ"ר הנוכחי ההוראה הישנה של המחבר וצומצמה ביותר.

לענין של מה בכך: מצא לנכון המחבר הפצ"ר לשעבר לחרות את שירו
של אלתרמן "על זאת" על שער הספר ולהקדיש לו את אחד הפרקים הארוכים ביותר
בספר.

 הוא חצה עלי ג'יפ את העיר הכבושה, / נער עז
וחמוש . נער כפיר/ וברחוב המדובר/איש זקן ואשה/ נלחצו מפניו אל הקיר/ והנער חייך
בשיניים חלב/אנסה המקלט וניסה/ ורק הליט הזקן את פניו בידיו/ ודמו את הכותר כיסה

ד"ר פינקלשטיין חקר את העובדות ההיסטוריות שמאחורי השיר ומצא שניגוד לסברה המקובלת
(למשל במאמר של יצחק לאור) לא מדובר בהרג המוני של אזרחים רבים במהלך כיבוש לוד,(גם זה קרה) אלא  השיר נכתב בעקבות הריגתם של מאות ערבים
"לא מעורבים", ביום 29.10.1948 , בעת כיבוש כפר דווימה,  ללא התנגדות.  גילוי שהמחבר מייחס לעצמו אך מקורו במאמר של יואלה הרשפי, שלא זכתה להיכלל ברשימת המקורות בספר

לענין של מה בכך: מתעוררת השאלה דמם של כמה זקנים וילדים כיסה
כתלים ומרצפות כתוצאה מהחלטת הפצ"ר פינקלשטיין להוציא חקירות אלה מידי מצח. הכפר
דווימה  נעלם מן המפה הגיאוגרפית והקונספטואלית, ומצאתי לו זכר רק במאמר ואילוסטרציה של הצלם מיקי קרצמן (הכפר היה
בחבל לכיש ליד מושב אמציה של היום והאיזור ידוע כשמורת הטבע מערות חזן), והחקירה
הלא פלילית שנפתחה בעניין זה נגנזה והתאדתה  ואת שרידיה לא נוכל למצוא אפילו במערכת "מערות חזן", שמתחת לכפר
דווימה.

אין ספק כי נתן אלתרמן, שאותו מכתיר המחבר כמשורר לאומי,  כמו בן גוריון ובודאי כמו המחבר לכודים בסתירות
מצפוניות כמעט טרגיות. נתן אלתרמן יותר מכל איש רוח אחר תרם להערצת הצבא
לאידיאליזציה של המוות, שמהלכת ביניינו עד עצם היום ונתנה אותותיה בספרו הנערץ כל
כך של דוד גרוסמן (לא על ידי) "איש נופל מן הזמן", וליחסי עיתונאים
גנרלים  והוליד אפיגונים מכוערים יותר או
פחות כחיים גורי, חיים חפר, אורי דן. ובן גוריון שהורה להפיץ את השיר "על
זאת", "לכל איש צבא", שיקר במודע ובמפגיע כשהכחיש כי יחידת 101 של
אריק שרון אחראית לטבח בכפר קיביה וכדברי המשורר הלא לאומי:

"מלחמה זה עסק
טוב מאד / מי שחי נשאר בחיים/ והיתר שותקים ושוכבים," (את ואני והמלחמה
הבאה-ספר הציטטות של חנוך לוין גם הוא בהוצאת הקיבוץ המאוחד )

 שכתב גם על המשורר הלאומי:

"משורר לאומי
הוא אדם שכותב שירים לאומיים/… לחיות ולמות באופן לאומי זה מה שעושים האנשים
הלאומיים/ המשורר הלאומי חי ומת באופן לאומי (תפשו את המרגל- ספר הציטטות)

ואשר למחבר עצמו,
מתעוררת תמיהה גדולה מהו הכח הטמיר שמשך את מנחם פינקלשטין  דווקא לשירי אלתרמן וטוהר הנשק. (הספר הוא למעשה
תעתיק של מאמר שפירסם המחבר בכתב העת "משפט וצבא ביוני 2009), מי שתקופתו מנע
העמדה לדין של חיילים בגין הרג אזרחים נמשך בעבותות של קסם, דווקא אל הרובד בשירת
אלתרמן המוחה כנגד השתקת פרשיות של הרג אזרחים, המחבר השקיע בספר מן הסתם מחקר
ועיון מרובים ביותר לנוכח הכמות המבהילה של הערות שוליים המושכים את הטקסט מטה מטה.

התשובה מן הסתם היאלא במישור המשפטי או הספרותי, אלא במקום אחר מוצלל בדירה בצפון תל אביב מרוהטת
בצניעות:  שני כסאות או כסא וספה וקופסת
טישו ומפגש שמתחיל במילים ,"ספר לי על עצמך מנחם"


דווימה שחלפה מן העולם מיקי קרצמן אילוסטרציה

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גולדבלט משה  On אוקטובר 14, 2011 at 10:08 am

    ההיסטוריון בני מוריס שתיעד בנאמנות את מעשי הטבח ב48 ומצדיק באומץ [לטעמי בצדק גמור] את הטיהור האתני שנעשה[אין מילה יפה לתאר זאת ואין טעם להסתיר-הבעיה שהטיהור האתני היה לא מלא ואנו סובלים מכך עד היום] מציין את העובדות המספריות הלא ספרותיות כדלקמן:

    "צריך לשים דברים בפרופורציה. מדובר על פשעי מלחמה קטנים. סך הכל, כשלוקחים את כל מעשי הטבח וכל ההוצאות להורג של 1948, מגיעים לכ-800 הרוגים. לעומת מעשי הטבח שבוצעו בבוסניה זה פינאטס. לעומת פשעי המלחמה שהרוסים ביצעו בגרמנים בסטלינגרד זה פיצ'יפקס. כשאתה מביא בחשבון שהיתה פה מלחמת אזרחים עקובה מדם ושאנחנו איבדנו אחוז שלם מהאוכלוסייה, אתה מוצא שהתנהגנו יפה מאוד".

    טוב אני לא זקוק לציונים על התנהגות טובה ולטעמי ההשוואה ב48 הייתה צריכה להיות למה שנעשה לנו ורכבת אחת בלבד לטרבלינקה הייתה פשע בהיקף הרבה יותר גדול וללא הצידוק של שני עמים הנכונים להילחם עד מוות למען כברת ארץ אחת.

    ואם תרצה לאזן לו היינו מפסידים ללא ספק היינו סובלים ממעשי טבח חמורים פי כמה-אז באמת צריך לשים דברים בפרופורציה היסטורית-במיוחד כאשר כל יום מזמן לנו חדשות זוועה אזוריות על מעשי טבח של מוסלמים בידי מוסלמים בעירק,סוריה,דרפור ועוד ועוד

    • ר.ק.  On אוקטובר 19, 2011 at 4:02 pm

      חבל שבבוסניה לא חיסלו מליונים, וכנ"ל הרוסים בגרמנים בסטלינגרד – היינו יכולים לחסל אלפים וזה גם היה בסדר.

      תודה לאל שהנאצים העמידו לנו אמות מידה ראויות, – אחרת לכל רצח הייתה משמעות. ומזל שיש מי שמעמיד את הדברים בפרופורציה.

  • nachum  On אוקטובר 14, 2011 at 10:58 am

    אנסה המקלט וניסה–taklada. must be mashin gun.

  • nachum  On אוקטובר 14, 2011 at 11:00 am

    ודמו את הכותר כיסה-taklada

  • א.מ  On אוקטובר 18, 2011 at 2:34 am

    בְּמַרְתְּפִים מְזֹהָמִים, הֵבֵאתֶם הַפּוֹשֵׁעַ,
    שָׁפֶל לְכָל מוּסָר מוֹשִׁיעַ.
    בְּדִמְיוֹנִי אֲנִי מְנַתֵּר בְּדִלּוּגִים,
    אֶל הַחֹפֶשׁ הַיָּדוּעַ בְּתַעֲנוּגִים.
    אוֹי, אַתֶּם עָפָר הָאָרֶץ,
    לְקוֹל צְחוֹקְכֶם שֶׁמָּא אֲקַפֵּץ?
    כִּבְלוּ, כִּבְלוּ הַשֵּׁד הַמִּתְרוֹצֵץ!
    אַתֶּם הַשּׁוֹפְטִים אוֹתִי בְּמַעֲשַׂי,
    בְּעוֹד כָּל הֶגְיוֹן בּוֹרֵחַ מֵחוּשַׁי,
    מַהוּ הַדִּין הַנִּגְזָר מִמַּעֲשֶׂה?
    כִּבְלוּ, כִּבְלוּ הַהוֹזֶה!
    אֲשֶׁר בָּרוּחַ חוֹסֶה, הַפּוֹשֵׁעַ הַזֶּה,
    בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יִזְכֶּה,
    תַּחַת שָׁמָיו לֹא יִהְיֶה, זֶה הַמֻּכֶּה.
    זֶה הַחוֹטֵא בְּקִרְבּוֹ, קָרְבוּ לְזוּלָתוֹ,
    רָחַק עָלַי הַיּוֹם, הַמּוּסָר וְקִלְלָתוֹ.

    (א.מ – ס)

  • ניר גולן  On אוקטובר 31, 2011 at 8:22 pm

    מאחר שהויכוח לגופו של ענין הוא לא חדש, ואף לא צפוי להסתיים בבלוג זה – תרשה לי להתייחס דווקא במישור הפרוצדורלי (אני אזרחיסט – ככה אני רגיל): השילוב של כלים ספרותיים במשפט וכמותו השילוב של כלים משפטים בספרות (או ניתוח משפטי של הספרות) הוא לא ראוי ולא מוביל לשום מקום.
    למרות שכיום ישנה מגמה של אינטרדיספלינריות בכל מקום אפשרי הרי שעדיף שהספרות תשאר במקומה ועולם המשפטים במקומו: אין טעם ליפות את עולם המשפטי הלוגי ומצד שני אין מקום ל"זהם" את הספרות בענינים משפטיים. עדיף שהתחומים הללו ישארו היכן שהם נולדו וגדלו, ולא יפלשו האחד לתחומו של השני. עדיף שהספרות תישאר על הקו שבין מציאות לדמיון, והעולם המשפטי יישאר לעסוק בניתוח אובר-דקדקני של המציאות, אפילו מעבר למה שנדרש. כל שילוב בין השנים יזיק גם לעולם הספרותי, וחמור מכך – לזכויות האדם במשפט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: