עיר האוהלים

פורסם ויי נט 2.10.11

Do not go

gentle into that good night,

Old age should burn and rave at close of day;

Rage, rage against the dying of the light.

דילן
תומס

אל תפסע
מעדנות אל תוך הליל הזה הטוב,

על הזקנה
לבעור ולגעוש בערב יום;

זעם, זעם
על גסיסת האור

תרגום
עודד פלד

קיוויתי
כי כך תסתיים מחאת האוהלים בזעם ולא תתאדה בשקט בלתי נסבל  אל תוך הלילה. אני מתגורר בשדרות רוטשילד מעל
ראש החץ של מחאת האוהלים. ראיתי את תחילתה בהשתאות. כיצד  מארבעה או חמישה אוהלים, הפכה לעיר אוהלים
גועשת ולוהטת שהזרימה אל ההפגנות הענק תקווה אינסופית שהציפה את האזור כולו בתחושת
אחדות ובריאה מחודשת שלא הייתה כמוה, אחד הסימנים המאפיינים ביותר לטעמי היה
הסובלנות של נהגי הרכבים למבוך מעברי החצייה שמאפיין את צומת רוטשילד הבימה,
מרמורק, שהיה עד אז כמעט למלכודת מוות, פתאום נהגים עצבניים מעניקים זכות קדימה
להולכי רגל, ולא צורחים עליהם בצופרים מחרישי אוזניים. אך המשכתי לראות את עיר
האוהלים גוססת בהדרגה, האוהלים התמעטו ואלה שנשארו היו יריעות בלויות שדמו יותר
למחנה צוענים מאשר לאותה עיר מוארת בפיסגת הר התקווה הגדולה. בעיירת הרפאית נותרו
לא אלה "שלא הצליחו "לגמור את החודש", אלא כאלה שלא הצליחו להתחיל
את החודש, או את השנה או את חייהם בכלל, נותרים מאחור עזובים ונשכחים, גם על ידי
מי שהביאו את אוהליהם למקום. דפני ליף, מתי שמולביץ, יוסי יונה, ושאר
"המנהיגים", נישאו עם משבי רוחות הקיץ הלוהטות, על כנפי התקשורת, והפליגו
הרחק משם אל פסגות אחרות, ויכוח על דוח טרטנברג, אל סוגיות חובקות עולם ומחנה
האוהלים הלך והצטמצם. לא היה יום שלא ראיתי כמה אנשים אורזים בחשאי את האוהל
והחפצים, טנדר קטן ממתין להם על המדרכה ממול והם  ונעלמים מן המקום. הלילה הזה שלאחר ראש השנה,
לפני שפוקע עיכוב הפינוי שניתן בבית המשפט קיוויתי שתחזור דפני ליף, החיננית,
וכובעה, ינוע שוב חסר מנוחה בין האוהלים, כפי שראיתי אותו מחלוני עולה ויורד, בין
האוהלים כמו ספינת קיטור החותרת במעלה הנהר בנחישות ובעקשנות אל מטרתה, אבל את
הכובע כבר לא ראיתי מספר שבועות. אמרתי לעצמי  אולי  בלילה
האחרון הזה, תשיב למקום את האוהל שלה, שהתחיל את הדבר המופלא הזה, תחזור אל המקום
ששם הכל התחיל  ותהיה עם שרידי הפליטה
שנותרו במקום, משמרים את סמל המחאה, עד שיבואו מן הסתם מחר הפקחים ויפנו את המאהל.
לא אכחיש מחאת האוהלים גרמה לתושבי המקום קושי עצום, היא גבלה במיטרד תברואתי, היו
לילות שהשמחה הכבושה במקום טרדה את שנתם של השכנים ושדרות רוטשילד, בניגוד לשמועה,
אינה מגדלי אקירוב, מתגוררים בה מבוגרים ותשושים, כאלה שניתן היה לראות לפני המחאה
יושבים עם מטפליהם על ספסלי הגן, יש ברחוב דתיים וחרדים החיים בשלום עם החילונים,
הרבה ילדים וזוגות צעירים, וכל אלה השלימו עם המחאה כמעט עד לסיומה, עד שהסמל המרומם
ל" פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום,  הפך  לעמק הבכא של מי
שראו באוהלים קורת גג הכרחית. באותה עת כבר ייחלתי, כמו דיירי הרחוב האחרים  כי השדרה המפוהקת הלא מתיימרת ולא מתחצפת,
תחזור לדיירי האזור ולעיר, ותפשוט את בלויי הסחבות שכבר לבשה, ועל אף התחושה הקשה והמדכדכת
שהמקום השרה על הסביבה, האמנתי שלפחות כמעשה סימלי שבורא מיתוסים והיסטוריה,  של מנהיגים אמיתיים, הלילה הזה האחרון יהיה
מוקדש ל"זעם, זעם על גסיסת האור", ותשוב למקום ללילה אחד  תחושת האושר והתקווה, כבימים הטובים,  וזה לא קרה. השעה עכשיו אחרי 1 בלילה (לפי שעון
חורף) ומן החלון אני רואה מתי מעט של שוכני האוהלים עדיין יושבים על הכורסאות
המאולתרות, שותים, מעשנים, שותקים, האור שנגע בהם כבה והדמעה יבשה. ואיל תושבי
המקום יצטרכו לחזור אל האינסטינקטים החייתיים שלהם שיסייעו להם להימלט בעור שיניהם
מן המלכודת התחבורתית שטמנה להם העירייה, או משרד התחבורה או כל רשות אטומה אחרת
בצומת הרחובות שבין שדרות רוטשילד ובין כיכר הבימה .