לאחרונה אני קורא מאמרים שפרסמתי בעיתון "חדשות לפני עשרים ושלושים שנה, אולי כדי לאסוף אותם, אולי כדי לראות אם נשאר בהם טעם ורלבנטיות, הלב נשבר לגלות כי רובם כאילו נכתבו היום או אתמול, הנה אחד מהם
דוחפים אצבע לאולם המעצרים (חדשות 1987)
רק השטחים הכבושים משתווים לעיר כתל אביב, מבחינת הצפיפות החוקית, זו הנמדדת על פי מספר הצווים והגזירות לכל חוטם וגולגולת. העיר היא חוק מתחת לרגליים, טריטוריה כבושה על ידי מינהל ההנדסה, משרד הבריאות, הפקחים, החניונים, רודפי כלבים, מרעילי חתולים, המדרכה נוסעת כמו פס ייצור מטורף המחליף כיוון באופן אקראי וסתמי. הצווים שאיש אינו מכיר אותם מסדירים את החנייה, המהירות, הלכלוך, המוזיקה, האינטימיות הרכה האסורה בגן הציבורי, הטעם והריח.
לתל אביב, כגריד חוקי צפוף, יש שני פתחי עכוז, הפעורים בקצוות המנוגדים של קומת הקרקע בהיכל המשפט ברחוב וייצמן: בית המשפט העירוני ואולם המעצרים. את חום הגוף של העיר אפשר למדוד שם לא במדחום דיגיטאלי, אלא באצבע חשופה. לבית המשפט העירוני נדחוף אצבע בפעם אחרת היום נדחוף האצבע לאולם המעצרים, בכל בוקר מקרי נגלה כי החוק בוער מתחת לרגליו של הערבי בתל אביב. בכל בוקר הם הרוב שבין העצורים. (היום מתחרים בהם "עובדים זרים") אדם שמובא למעצר הוא "חשוד", את המדינה מייצג שוטר והשופט/ת התורן הוא "כבודו". מספר הערבים החשודים עולה בעשרות מונים על מספרם בעיר. הם נאספו בלילה הקודם, מטרות איטיות ועייפות, משרכות רגליים, ברחובות שהם לערבים ועובדים זרים כבישים אדומים, בעיקר מעבר לרחוב החשמל בואכה התחנה המרכזית הישנה וכלה ברחוב סלמה והתחנה המרכזית החדשה. אפילו השוטר המסורבל, העילג שכרסו משתפלת מעל מכנסיו מצליח להשיג אותם לפני שהם נבלעים בחדר מדרגות מסריח משתן. השוטר מבקש הארכת מעצר של עשרה ימים. "למה", שואל כבודו, מתברר כי ברחוב עלייה פינת לוינסקי נפרצה חנות הבגדים "לחתן" ושני הערבים החשודים נתפשו כחמש מאות מטר משם כשהם "מזיעים, נרגשים ומבולבלים", אומר השוטר. "מדברים עברית"? שואל כבודו, אחד מהם מדבר קצת עברית והשני כמו בבדיחה אנגלית הוא בן דודו. "מה קושר אותם לשוד"? שואל כבודו "מזיעים נרגשים ומבולבלים", כבודו מעיין בתיק, "אבל בהארכת המעצר הראשונה הם היו חשודים בגניבת ג'יפ" שואל כבודו. "הג'יפ כבר לא על פרק מצאנו את הגנב, אין להם קשר אליו".
הערבי עלה על גיאוגרפיה מסוכנת, מטרה קלה, איש עייף ומטושטש, במקום הלא נכון בזמן שאף פעם לא יהיה נכון. הוא מזיע ומבולבל כי נמאס לו מהמדינה היהודית, כי החוק הישראלי לערבי הוא כמו בדחן חתונות לאורח לא רצוי. פתאום בלי התגרות, רק בשביל הצחוק המשחרר הוא דוחף מרפק לצלעותיו – אפליה בשכר לימוד באוניברסיטאות, תוקע אצבע לעינו- קצבאות ילדים ליוצאי צבא (ואחרי שפורסם המאמר: תופש את אשכיו וצוחק צחוק מטורף- חוק הנכבה ועוד מעט חוק הבאסה) חשיפה ממושכת לבדחן חתונות מחלישה את מנגנון ההישרדות של הערבי לא פחות מסקס לא בטוח עם זונה נרקומנית.
כבודו מקמט את מצחו, "נמצאו ברשותם חפצים גנובים"? הוא שואל את השוטר, "הם כנראה הספיקו להשליך אותם", אומר השוטר שגם הוא מתחיל להזיע ונשמע מבולבל למדי, איפה הוא היה כשנפרצה החנות "לחתן"? "ואין להם קשר לג'יפ" שואל כבודו באכזבה מסויימת. "לא", משיב השוטר. "לשחרר" פוסק כבודו. החשוד שחזר למעמדו כערבי במקום הלא נכון "לוחש לעצמו בערבית "אתה תשלם על זה", מה הוא אמר שואל כבודו שאינו דובר ערבית, "הוא אמר שאדוני ישלם על זה", מתנדב לתרגם יהודי משופם מן המשקיפים הקבועים באולם המעצרים. "ישלם על מה?" שואל כבודו. "אולי על המעצר" אומר השוטר, "אם אדוני זוכר, אדוני עצר אותם כחשודים בגניבת הג'יפ ל15 יום", "ככה", אומר כבודו "לעצור את שניהם מיד ולהגיש עוד היום כתב אישום כנגד שניהם על איומים על שופט", "אבל אני לא אמרתי כלום" אומר בן דודו", "תטען את זה במשפט" אומר כבודו.
מחוסר מעש ומתוך סקרנות אני נגרר אחרי השוטר והשניים שביום אחד היו "חשודים", "ערבים" ו"נאשמים".
כתב אישום כנגד השניים הוגש במזכירות כעבור שעתיים והמשפט התנהל בצהרי אותו יום אצל כבודו אחר בקומה הרביעית. עליתי לראות, "אתם נאשמים באיום על שופט" אמר כבודו, "אבל לא גנבנו את הג'יפ", אמרו השניים "איזה גיפ", אמר כבודו, "הם היו חשודים מלכתחילה בגניבת ג'יפ אך לא נמצאו ראיות", היה נדמה שהשניים אינם שומעים מאומה, כאילו היה אולם המשפט מטוס המשייט מעל האוקיינוס וחור גדול נפער בצידו, האוויר נשאב החוצה בקול שריקה איומה ולחץ האווויר פוצץ את קרומי השמיעה של הנאשמים ואת קרומי השחייה שלי, עד לרגע הזה לא ידעתי שיש לי קרומי שחייה והתחלתי לטבוע.
האם אמרתם לשופט שהוא עוד ישלם על זה " שואל כבודו "התכוונתי שהוא ישלם על העבודה בריצוף שהפסדתי אומר זה שדובר עברית קצת ובן דודו שותק. "אז הנאשמים מודים" אומר כבודו ופונה אל השוטר: "טיעון לעונש", "אין לנאשמים עבר פלילי", אומר השוטר "אך איומים על שופטים הם מכת מדינה מסוכנת ביותר ויש בה כדי לפגוש באשיות החוק, מבקש מאסר בפועל משמעותי" "מה יש לכם להגיד" פונה השוטר בחביבות אל השניים "לא גנבתי את הג'יפ" אומר הדובר עברית "ואתה" פונה השופט אל הבן דוד שמשיב בערבית " גם הוא אומר שלא גנב את הג'יפ " , מתרגם הצופה הנאמן שעלה איתי לקומה הרביעית. "יש משפחה" שואל כבודו "אשה וארבעה ילדים" עונה אחד והשני שותק.
"גזר דין", אומר כבודו, "העבירה חמורה, כולנו יודעים לאן יכול להוביל איום על שופטים בשל העדר עבר פלילי אני מסתפק בעונש של שנת מאסר". נפתחה הדלת המובילה אל מעלית העצורים היורדת אל הכלובים במעיים של בית המשפט, השריקה הפכה לשאגה, חפצים החלו משייטים במטוס ובאולם בית המשפטשני הערבים נשאבו החוצה אל החלל החיצון. הגיע העת להוציא את הצבע מפתח העכוז, עשן דק וריח של בשר חרוך עולים משם.
שירה מקומית 
תגובות
זה אמיתי הדבר הזה? אם כתבת, כנראה שזה נכון? אבל איך זה ייתכן? ולמה זה כל כך מטריד עד שלרגע שכחתי וחשבתי שזה קטע אקטואלי?
אמיתי לגמרי
נשלח מה-iPhone שלי
בעיתון "חדשות לפני–taklada
וכבודו כותב המאמר – נכח באולם (בקומה הרביעית) ולא ראה להתערב?
הלא מן המפורסמות היא כי זכה להשכלה משפטית, – ואף למידה של מיומנות ביצוג באותו התחום – וניתן להעלות חשד סביר כי בשדה הרלוונטי דוקא, – [רוצה לומר הפלילי] ולא אמר מלה נוכח המתואר על ידו כאן? (- מתוך הנחה שתאורו אמין – ז.א.)
אם אין מי שמשלם אין מי שמדבר?
הלא ניתן היה לשנות את ההכרעה, – ונראה כי במידה ניכרת – אילו בקש להתערב ואמר אי אילו מילים. – וודאי היה מתאפשר לו.
– – –
זה כן סביר?
"השופטים בישראלים מקפידים תמיד על ענישה שקולה, מאוזנת ואנושית, המתחשבת בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ושל כל נאשם"
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4092369,00.html
גם אני לא גנבתי את הג'יפ.
– איך אתה כותב "ג"?
– כמו "ג'" רק בלי הגרש.
איך אתה כותב "ג"?
לפני מספר שנים נכחתי בדיון מעצרים בביהמ"ש בת"א בפני שופט בשם נעם הדר. – אדם נחשד באלימות כלפי רעייתו. השופט שאל את ב"כ המדינה (המשטרה) אם קיימות חבלות או אם נמצאו או תועדו חבלות על גוף האשה. הנ"ל השיב ש-"יותר שריטות על הפנים". שלא כציפיות המשטרה הגיעה האשה לדיון, נכחה באולם. נראה שהובאה ע"י או מטעם ההגנה דווקא. מן המקום בו ישבתי, בלא משקפיי, שלא היו עמי, לא יכלתי לראות בבירור רב את פני האשה, שעמדה או ישבה סמוך לדלת הכניסה. – אבל הסנגורית העירה, נראה שלא במכוון דווקא ובאקראי, שאינה מבחינה בשריטות כאמור. צריך לציין שככל הזכור לי הייתה דווקא שריטה אחת, נראה לי, אבל כמובן שלא כנטען. המוזר, ובכך העניין כאן, שאותו שופט הנזכר לעיל, ככל שניתן היה להתרשם, – לא סבר – כמובן מאליו, שפני האשה מעידים על עצמם, ולא אותם מסמכים שהיו בידיו ונמסרו לו ע"י המשטרה הטוענים אחרת. – הארוע היה מאותו הבקר, מספר שעות לפני כן, היה ערב חג, ראש השנה, ולא היה המדובר בסימנים שעשויים היו להעלם קדם לדיון. התערבתי, ללא רשות כמובן, ובזהירות, שכן לא ניתן לומר במפורש שהשופט מטומטם – התייחסתי לעובדה שבאם פני האשה הגלויים לשופט באולם מעידים אחרת מן המסמכים (שאין ההגנה רשאית לעיין בהם) שנמסרו לו ע"י המשטרה, – הרי שיש לזכות אותם בהתייחסות ולייחס לעובדה משקל נגדי. (ראוי גם לתת את הדעת על העובדה שעורכי המסמכים כאמור לא צפו את הופעתה של האשה באולם, ולכן את התבדות טענותיהם המשובשות שודאי היו מתקבלות אילולא כן) הסנגורית חייכה לעצמה. הטכנוקרטיה הוכרעה. בהמשך האיש שוחרר, אך ראוי לציין שבבירור אותו שופט חפש אמתלה להרחיקני מהאולם בשלב מאוחר יותר, אלא שנזהרתי ולא פציתי פה, אף כי צחקתי בכל פה, אינני זוכר כבר בשל מה. מקום להעיר עוד, שאותו אדם, הנחשד כאמור, לא היה יציב ביותר בנפשו, ואף אותי היה קרוב לתקף מחוץ לאולם זמן קצר לאחר הדיון. שחתמה על כתב הערבות לצרך שחרורו של הנ"ל היתה רעייתו האמורה. אלה פני המערכת. לא "מפוארת" כפי שהוגדרה ע"י הנשיאה (דאז) דורית בייניש זמן קצר לפני מפגשה הידוע עם נעליו המשייטות באויר של פיני כהן שזכה אף הוא לנחת ידה המעוותת של אותה מערכת כפי שפורסם בהרחבה באותה עת.