נוצת הטווס של השופטת פרוקצ'יה

ביום 13.4.2011, ניתן פסק דינה האחרון של כבוד השופט אילה פרויקצ'יה, בשבתה בבית המשפט העליון. אל פסק הדין הצטרפו והחמיאו לשופטת השופטים גובראן ורובינשטיין. על פי המנהג בבית על הגבעה בירושלים, פסק דין אחרון של שופט לפני פרישתו הוא מעין נוצת טווס צבעונית המתווספת אל זר עלי הדפנה שכבר קטף הפורש במהלך שנות שיפוטו. במקרה הזה נוצת הטווס דהוייה למדי ולכל היותר היא נראית כנוצת ברווז מקרטע הראוייה לשמש לביעור חמץ ערב חג הפסח, בתוספת כף עץ הקשורים יחד בקטע סדין ישן.(כך היה אבי נוהג)

ואכן פסק הדין ניתן ימים ספורים לפני חג הפסח, וקשה עד מאד לדכא את האסוציאציות שהוא מעלה שגם השופט אליקים רובינשטיין נותן להם ביטוי קל. ראשית נוצת הטווס הפכה לנוצת ברווז מת רק על יסוד התבוננות במספרו של ההליך: בג"צ 1134/05 , זאת אומרת העתירה הוגשה על ידי ארגון "קו לעובד" ואחרים בשנת 2005 ואנו זקוקים לחמש אצבעות של יד אחת ועוד 2 אצבעות של יד שנייה כדי למנות את השנים שחלפו מאז- 7 שנים, ושוב זה מחזיר אותנו למצרים הפרעונית ו7 הפרות הרזות 7 מעוררות הרחמים עולות מן היאור. יתכן ולא הייתה משמעות ל-7 השנים הרזות אילו עסק פסק הדין למשל בשאלה מה מעמדה של הלכת "אפרופים",מונח מיסטי הידוע ליודעי חן ומעורר סערה רבה אצל מומחים לדיני חוזים, אך כטבעם של מומחים לדיני חוזים סערת נפשם היא איטית ועוברת מדור לדור וספק אם מישהו זולתי "האגודה לגידול ירקות" או "אפרופים חברה לייזום ופיתוח", שהיו שותפים לפסקי הדין הללו היו מוזילים דמעה לו היה פסק הדין עולה מן היאור יחד עם 7 הפרות השמנות.

לא כך הדבר ביחס לבג"צ 1134/05, קו לעובד ואחרים נגד משרד הפנים, שעתרו כנגד הוראה מינהלית של משרד הפנים שקבע כי עובדת זרה הנמצאת בישראל כחוק ויש ברשותה רשיון עבודה כדין, אלא שאיתרע גורלה וילדה בתוך תקופת רשיון העבודה אומר לה שר הפנים תגורשי מישראל עם הילוד 6 שבועות לאחר הלידה ואת רשאית לחזור ללא הילוד שנולד לך, להותיר אותו, בפיליפינים, ברומניה או בכל ארץ אחרת ממנה הגעת להמשיך את תקופת עבודתך על פי הרשיון שבידך, שיכול להתארך 5 שנים או אף יותר. בכל אותה עת אין לה זכות לצאת מן הארץ ולהביא את ילדה או בתה אליה להיות בחיקה ולינוק את חלב האם שלה ולזכות בילדות שיש בה אמא ולכל המעוניין לדעת מה השפעתה הדרסטית של העדר אם בשנות הילדות המוקדמות ראה מאמריה של מלני קליין ויריבתה הגדולה אנה פרויד שבודאי ניתן להשאיל אותם מספרייתו המגוונת של שר הפנים. האופציות שהוראת גירוש הילוד הותירו בפני העובדת הזה, הבה נקרא לה אנה היו,
לא להיכנס להריון ולעתים כך להחמיץ את השעון הביולוגי המאפשר לידה.

להיכנס להריון באופן מקרי או מתוך הנחה כי הדבר לא יוודע ולהפיל את הילוד לאחר ששוטרי יחידת עוז האמיצים פרצו למטבחה המפואר של של נילי פריאל ותפשו אותה , מנקה את הסתימה בגורס האשפה, אהוד ברק ישב באותה עת בסלון ושתה ויסקי ולא ידע כי במטבח מתעגלת אנה, שלמעשה לא פגש אותה מעולם, אבל שוטרי העוז הבחינו בעינם המאומנת בהתעגלות החשודה מתחת לסינור המטבח המוכתם של אנה והובילו אותה אחר כבוד למחנה הגירוש ברמלה כמיועדת לגירוש לאחר לידה,

לבחור באפשרות המוצעת לה על ידי שר הפנים להפקיר את הילד אצל הסבתא מלני הקשישה או האחות חסרת הכל, ולדון אותה ילדות ללא אם.

ייאמר אגב כי חסד 6 השבועות שנתן שר הפנים לגירוש לאחר לידה, אינו בא מטוב ליבו אלא מסירובן של רוב חברות התעופה להטיס תינוקות בני פחות מ-6 שבועות, ועל גמל קשה להעמיס תינוקת בת פחות מ6 שבועות ולהניע אותה לפיליפינים. והנה מגיעה פרשה זו לשופטת פרוקצה, שרק מחמת הלצון התמים ומבלי רצון לפגוע חלילה בכבודה נכנה אותה לצורך העניין השופטת עליה פרעונה, והיא מתבקשת לדון בעתירת "קו לעבד", כנגד הוראת משרד הפנים הפרעוני בראשותו של של אלי שישקלי המכוונת לציבור מהגרי העבודה היהודים : "כל הבן הבכור היאורה תשליכוהו" יושבת השופטת עליה פרוענה על המדוכה 7 שנים, ולבסוף היא פוסקת ממש כלשונה של השופטת פרויקצה לאחר למעלה מ2000 שנה כי יש צדק רב בהוראה זו. מהגרי העובדה היהודים, גוזלים את מקומות העבודה מן המצרים הכמהים לעבוד בטיט ובלבנים או במטבחה של אשת פוטיפר, ויש צדק רב בהנחה כי לידת ילד למהגרת עבודה יהודית תעצים את רצונה להשאר בארץ הפרעונים כי אין חזקה מזיקת האם לילדה ועל כן השלכה אל היאור יש בה הצדקה פרגמטית וכלכלית, אלא שבסופו של דבר נכמרים רחמיה של עליה פרעונה על אותם תינוקות שלא חטאו והחטא יחיד שלהם הוא כמיהת אימן לילד והיא מבטלת את ההוראה. אלא שקשה להעריך כמה תינוקות כבר הושלכו אל היאור או אל אסלת השירותים במגורי הבושה בתחנה המרכזית הישנה, בהפלות ביתיות של ילדי העובדים הזרים , במהלך שבע השנים עד שגמל פסק הדין וניתנה ההחלטה. בקשה לצו ביניים שישהה את זריקת התינוקות ליאור סורב בתקיפות על ידי בית המשפט, ואיש אינו מוחה דמעה ואפילו נוצת הברווז משפילה ראשה בבושה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איזידור חשין  On מאי 6, 2011 at 2:47 pm

    בתכנית הבוקר בערוץ 2 היום:
    אביגדור פלדמן: כאילו שכל הציבור לא יודע כבר מי זאת א׳…
    דן שילון: אני לא יודע
    אביגדור פלדמן: אני אלחש לך באוזן…

  • ג'ייד  On יולי 19, 2011 at 8:48 am

    למה לתת לעובדות לבלבל?
    ראשית, מספר ההליך הוא 11437/05 ולא כפי שנרשם.
    שנית ההליך נפתח בחודש דצמבר 2005, כלומר 5 שנים ו-5 חודשים לפני הקראת פסק הדין (ולא 7 שנים).
    לא שזה מעט.
    כל התגובות והתשובות הוגשו עד לחודש מאי 06 ובספטמבר התקיים דיון שבו הוצעה הצעה.
    שוב תגובות וכו' עד לחודש אפריל 07 אז ניתן צו על תנאי.
    אחרי תצהיר תשובה הוצעה הצעה נוספת ביוני 08.
    התיק עבר למתן פסק דין בסוף דצמבר 2008, היינו שנתיים וארבעה חודשים לפני שניתן פסק הדין.

    רק באמצע שנת 2009 (פחות משנתיים לפני מתן פסק הדין) התבקש צו ביניים. צו הביניים אומנם נדחה, אולם זאת (גם) לנוכח הצהרת המדינה כי תבחן מקרים פרטניים לגופם. אני מניח שאם היו כאלה – הם היו מובאים לבג"צ והיה מתבקש עיכוב ביצוע הגירוש עד למתן הכרעה בעתירה.

    פסק הדין לגופו הוא מאלף, מרחיב ומבסס את הגנת המשפט החוקתי על עובדים זרים ובכלל. הוא פותח לרווחה את דלתו של בג"צ למבקשי סעד ומאפשר דיון ענייני בטענותיהם. אין שחר לטענה הסתמית כי השופטת קבעה שההוראה מוצדקת. אכן יש בהורה תועלת מסוימת וההכרה בה אין משמעה קביעה שההוראה מוצדקת – ההיפך הוא הנכון.
    הביקורת, לדידי, מלמדת על המבקר יותר מאשר על המבוקרת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: