אחד העם 90 שנות השמונים

 

 גלריה אחד העם 90

הספר גלריה אחד העם 90, שנות ה-80 פרי מחקרה של דליה מנור (הוצאת חלפ) מעלה  מן המצולות גלרית אחד העם 90, כספינה טרופה, מתוך ים של קרח ששמר עליה מפני שיני הזמן. אנחנו פותחים חדר אחר חדר, התחושה הראשונה היא של איזה אסון, טביעה פתאומית פגיעת טורפדו. משהו התרחש כאן, שולחנות הפוכים, מפות משולכות על הרצפה, כאילו נקרעו בתנועת יד אחד זעופה מן השולחן, אפילו שרידי סנדוויץ אבוקדו של איציק ורותי מרחוב שינקין הסמוך, מתגלגלים על הרצפה. כמה בדים מגולגלים נדחקו לצד כדי לפנות מקום לאיזו התגוששות גמלונית עילגת.

מה התרחש כאן אתה שואל את עצמך, התמונות בספר לא מפענחות את התעלומה, תמונות האנשים  שאיכלסו פעם את הגלריה ואין להם שריד ופליט בחדרים, נראים כצילומי משטרה מזירת הפשע. רובם ככולם הם צילומי "צלם אנונימי", סזגנון מיכל היימן, והם ממתינים לאיזו כותרת שתבהיר את המתרחש.   מי הוא זה הנעלם מן התמונה המצלם מאחורי העדשה של המצלמה המשטרתיחת. ואולי זהו הרוצח הסדרתי שחיסל את כל המלחים הטרופים ששהו אי פעם בגלריה אחד העם 90. האם אני צילמתי את התמונה בע"מ 14, מייסדי הגלריה: שרה חינסקי, אריה ברקוביץ, ורונית דברת, העדר מוחלט של פוקוס עלול להסגיר אותי כצלם והתמונה התמוהה בע"מ 4 , מי הם קובץ האנשים הללו, ביניהם משה גרשוני זקוף מחייך ולידו ארם גרשוני בנו נער מתבגר ופתאום בלי שום סיבה במוקד התמונה גבוה מעל כולם  חזי לסקלי יפה כאל יווני.  גלריה אחד העם 90 יותר משהייתה גלריה הייתה זירת התגוששות ילדותית, לא מושחזת, לא מתוחכמת, מבוהלת מאחד רפי לביא שהציץ מדי פעם, מבעד לחלון במכנסי ההתעמלות שלו והכרס שהבריחה את כולם אל השירותים הזעירים.

הגלריה התחילה במכתב של עו"ד שכתבתי בעצמי לחשמלאי שהתקין את מערכת החשמל בגלריה, טרוצקיסט קיצוני חסר כל ידע בחשמל, שבכל ביקור בגלריה המוקמת מצאתי אותו קורא איזה ברושורים מהפכניים עד  שעזב באמצע לאוסטרליה, בעקבות תיירת זרה,  בטח אריה ברקוביץ זוכר את שמו. על פי בקשת אשתי דאז, גרושתי בהמשך והמלאך השומר עלי במרומים שרה חינסקי, רשמתי את העמותה ואיימתי על החשמלאי, וכתבתי את חוזה השכירות והזיכרון העיקרי שיש לי מן הגלריה הוא של פחד מצל המדרשה לאמנות של רפי לביא ויאיר גרבוז, של פילוגים וריבים, של שנאה יוקדת ושוב פחד משתק לכוהנת הגדולה של האמנות דאז שרה ברייטברד ששרה סגרה איתה את החשבון במאמר "שתיקת הדגים". מה בדיוק התרחש שם, בריחה מבוהלת, שריפה, או רוצח סידרתי, קשה ללמוד מן הספר.

המאמר המרכזי של דליה מנור, שיש בו את היסודות הנכונים של  מערכת הכוחות שפעלה על הגלריה הוא חסר לחלוטין הבנה של האנשים והדמויות שפעלו במקום. המאמר "המתיישבים החדשים: אחד העם פינת שינקין" המנסה לבנות היסטוריה אנתרופולוגית של הגלריה ורחוב שינקין של יערה בר און, שהייתה כנראה מזכירת הגלריה (אני לא זוכר אותה) כך לפחות על פי הכיתוב מתחת לתמונה היחידה בספר, שלא נראית כתמונה משטרתית בע"מ 98, הפותח במילים האומרות הכל : "הגעתי לשינקין מהקיבוץ בדרך עברתי "במבצע שלום הגליל". איך הצלחת יערה לדחוס את כל הבולשיט התל אביבי בשפורפרת מיונז אחת, קיבוץ, שלום הגליל. המאמר מנסה לייצב מיתוס ילדותי של מעין גריניץ וילאג' כי רחוב שינקין נולד ממתיישבים חדשים שהגיעו מהקיבוצים ומירושלים, הכותבת מפזרת שמות כמנו קונפטי אפרפר בחתונה שהפכה להלוויה. מי לא נמצא שם, פיליפ רנצר, פלסטיק פלוס, תנובה, שהייתה אכן קיימת במורד רחוב שינקין, והגישה מרק ירקות שדומה לו לא מצאתי בשום מקום, וחנן דירקטור, אילנה הרשנברג, והנס פלדה, ויעל גבירץ והמסיבות של מנו, ונחום טבת, ואיזה עדלאידע נשכחת ברחוב שינקין, העולה בחדווה מן הזיכרון של יערה בר און מאובקת ואנאכרוניסטית כאילו הייתה לא פחות מהעדלאידע של ברוך אגדתי. מה היינו עושים בלעדיכם הירושלמים הקיבוצניקים ובעיקר מבצע "שלום הגליל"  

מה נותר מכל זה? , שינקין היום הוא רחוב של נעלי פומה, נעלי גזית. האוזן השלישית שעוד הצליחה למקד איזה צליל שנקינאי דק עברה מזמן לקולנוע מקסים, השריד האחרון מלבד קפה תמר ל"שיינקין", הייתה חנות הספרים חותם, שאולי הזכירה באסוציאציה רחוק את חנות המאה העשרים של תמי מברגר, חנות הספרים כי טובה שהייתה אי פעם בתל אביב,  נסגרה לאחרונה והתחלפה בחנות אופנתית לנשים מתילדות, ואני חושש שקפה צנטראל שנפתח דווקא דלת ליד דלת ל"איציק ורותי" עוד עלול לגרש אותם מן המקום, ומה הוא רחוב שינקין ללא חנות חותם, על כך כתבתי היקו שזו ההזדמנות לדחוף אותו שוב אל הפוסט:

 שען שאף פעם לא נמצא,

חומוס אכרם בלי פותנה,

מעבר חצייה שאיש אינו מציית לו

קפה תמר בלי עמוס לביא,

מכבסה בלי קצף,

חנות חותם, בלי העיתון דבר

בלי 4 ספרים במחיר אחד

איציק ורותי בלי איציק ורותי,

ומה יקרה עכשיו להייקו

של מאיה בזרנו:

"בחנות הספרים הקטנה חותם

מה דוחה חיוכי החביב

לסופר המנוול המצליח"

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילת  On אפריל 12, 2011 at 7:43 pm

    תודה, פלדמן. אני רואה את הפוסט הזה כפוסט המוקדש לתל-אביבים. הותיקים, או מלידה. שהיו שם, ולא חשבו שקרה איזה נס, אלא פשוט עשו את מה שהיה הכי נכון כלכלית וחברתית – דירות גדולות, רחובות ירוקים, מחירים סבירים – לעומת מה שהיה אז הצפון המבוקש ודירות עבר הירקון של סלון ענק וחדרי שינה ממוזערים, בארכיטקטורה של קבלנים. זוכרת גם ביקורים בתערוכות באחד העם 90, שום דבר שנחרט בזכרון, וגם תערוכה או שתים בגלריה "תת-רמה". הבעייה היא שאלו שהגיעו מן הכפר ומירושלים, לא ממש הבינו מה פשר היות "תל-אביבי", או היות בורגנות, אינדיבידואליסטית, מבוססת, משכילה, הנלחמת על זכותה להיות כזו (בעולם פוסט-מפא"יניקי, רגע אחרי 1977). התוצאה היא שהפריפריה השתלטה על העיר ובראה מתוכה את הפנטזיה הפריפריאלית של מה זה "העיר הגדולה" ("באים לעיר לעשות קניות/ לעשות חיים"). תהליך דומה קרה עשור או שניים קודם לכן בדיזינגוף. שיינקין היה אמור אז, בשנות ה80, להציע מרכז עירוני שפוי, אינטגרלי, לתקן את מה שקרה בדיזינגוף –ההתכלבות הפריפריאלית של לבוא לתל-אביב לקנות שמלה במחיר מופקע לחתונה של הבת-דודה, או סטייקיות בגרוש, להאכיל את אלו שנדמה היה להם שחתיכת בשר שרופה היא שיא ההישג הקולינארי ומשאת הנפש. שיינקין, לצערנו, הלך בדרך זו גם הוא, ומשקף בדיוק את אותו סינדרום, בדיליי של עשרים שנה. התל אביבים ברחו. אולי הם בניו יורק היום. או שהם נסגרו בבית.

    • רפי  On אפריל 23, 2011 at 2:39 pm

      אילת, זה היה כל כך מדוייק.
      שלך,
      תל אביבי לשעבר. כיום ניו יורק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: