הימנונים סנסקריטיים ופסגות

המהלך עליו הכריזה הפרקליטות בפרשת "פסגות", מבשר מהפכה בסדר גודל של "הכל כלול". במדע, זו התיאוריה הנכספת המאחדת את כל ענפי המדע ליצירה אחת, כוללת, המסבירה את הכל במערכת תיאורטית אחת. החל מאריסטו וכלה במאיץ החלקיקים הענק שנבנה בהרי שוייץ, מחפש המדע אחדות אחת שתפנים את תורת הקוונטים מחד ואת נוסחאות הכבידה של ניוטון, את תורות היחסות הכללית והפרטית של אינשטיין ואת התנהגותם הלא רציונאלית של הקוונטים. כרגע מחזיקה בבכורה תורת המיתרים, המתארת את העולם כמעין קתרוס ענק בעל אלפי מיתרים המנגנים בהרמוניה אחת. זו המוזיקה הקוסמית שכמוה שמעו רק אנשי המעלה שחיברו את המזמורים הסנסקריטיים הקדושים – כמו זה האומר "הובילני מאשליה לאמת מחושך לאור ומוות לאלמוות" – שאם לא יזומרו לפחות מאה פעמים ביום יביא הדבר להתפרקות העולם. עד עתה סברנו כי אנשי מעלה, אלה המקשיבים לקול הענוג של הקתרוס הגדול של היקום, מסתתרים אי שם בהרי ההימליה או על גדות הגנגס, ועתה מסתבר כי בתוכנו הם נמצאים, פרקליט המדינה משה לדור וזוהר גושן נטלו את הקתרוס הגדול לידיהם והם מפליאים לנגן בו, ולהם נאה וגם יאה המזמור הסנסקירטי האומר "הו ישות אור, בעל חדק מעוקם וגוף גדל ממדים".

עד שהתגלה שבגוף האנושי הכפוף במקצת של משה לדור ובגוף האתלטי של זהר גושן שוכנים האלים בעלי החדק המעוקם, זרמו המשפט הפלילי והמשפט האזרחי כל אחד בערוצו שלו, וכמו שאיש לא ציפה כי הגנגס והאמזונס יתאחדו לנהר שוצף אחד, כך לא העלה איש על דעתו כי יום אחד, במפץ גדול, יתאחדו המשפט האזרחי והפלילי לנהר של בוץ סמיך. וכך היה הדבר על פי הגאוואד גיטה, הבשורה האלוהית (סמרטה) שמחברה עלום. הרחק הרחק, בקצה שביל החלב, במקום המרוחק מאיתנו אלפי שנות אור, נרקמה לה עיסקה בין פסגות – שהתברר לי עתה שהיא לא פסגות אלא יורק האמריקאית – ובין איפקס, שגם היא חברה אמריקאית. חברות הכסף הללו מעניקות לעצמן שמות של כוכבים רחוקים, שכאשר אני עוצם את עיני אני רואה אותם מאוכלסים על ידי יצורים ירוקים המרחפים באטמוספירה של דבש וסולת. איפקס רצתה לרכוש את פסגות בסכום שרק הטמפרטורה על פני השמש שווה לו, חלליות חרישיות חלפו בין יורק לאיפקס, היצורים הירקרקים צעקו זה על זה בקולות דקיקים ולעתים הסכימו ולעתים אף נאלצו לשלוף מחושים דקיקים ואיפקסים היכו יורקים ולהיפך. ובמקום אחר לגמרי, ממש מתחת לאפנו, באיזור שבין ארקפה ברוטשילד אלנבי בתל אביב לבניין הבורסה באחד העם, התנהל עסק אחר לגמרי המוכר לנו היטב והמוגדר בחוק כהשפעה בדרכי תרמית על שערי מניות, אך מוכר יותר בשם העממי "הרצת מניות". שם אנשים כמוך וכמוני, עם עניבה או בלי עניבה ולפעמים אפילו לבושי טי שירט, ניפחו שערי מניות, כנראה באמצעות יצירת ביקוש מדומה למנייה שמאחוריה יש לכל היותר מתפרה שהופקרה באיזו עיר פיתוח ועובדיה כבר פוטרו מזמן והם מבקשים לחם. ולאחר שהביקוש המדומה שנעשה כנראה בכספים העצמאיים של פסגות העלה את שער המנייה והיא החלה לדהור כסוס חולה שהזריקו לו אדרנלין, מכרו אנשי פסגות הפיקחים את המנייה במחירה המופקע והסוס החולה צנח ומת ועימו צנחו גם אחרים שרכשו את המניה במחירים המדומים ומכרו את בית החלומות שרקמו במוחם, ולעתים גם את דירת שני החדרים שבה התגוררו.

רבים וטובים, בפסקי דין ובמאמרים מלומדים, וביניהם כמדומני גם האל עקום החדק זוהר גושן, כתבו עד כמה הרצת מניות היא עבירה חמורה הפוגעת בציבור כולו ומערערת את האמון בבבורסה, ואילו הדברים היו מתפתחים כדרך הטבע הייתה פסגות מוצאת עצמה על ספסל הנאשמים בקומה השלישית או הרביעית של בית משפט השלום בתל אביב, באולמה של השופטת הדסי הרמן או השופטת שריזלי, מתחככת עם סוחרי סמים קטנים, פורצים קשישים ושאר בני העם, ולא היו רואים אפילו את קצה זנבו הירקרק של איפקסי או יורקי . אלא מה? הסתבר כי על פי החוק שכוכב איפקס חוקק אין רשות לאיפקסים לרכוש חברה יורקית שנמצאת תחת חקירה פלילית. חוק שנראה מכאן די נכון ומוצדק ואיך היורקים לא חשבו עליו קודם שהחברה התחילו להריץ סוסים חולים. וכאן לפתע בקע קול שירת הקתרוס שכמוה לא נשמעה ביקום, כי אותם מזמורים סנסקריטיים המתנגנים ברוח הקלה הנושבת מן העיר הקדושה וורנאסי אינם נשמעים לאוזן אדם רגיל, אך הקתרוס בידיהם של לדור וגושן הרעים בקולו כנעירת פיל המעלה בחדקו מים והוא מתיז אותם על עורו הקמוט, וכך שרו האלים "הו סרסוטי ישות אור החוכמה והידע, את היכולה ללבוש צורה לפי רצונך, המגשימה משאלות תני לי הצלחה בכל" ("סאראבסטי נאמאס טוביאם.." ) ובמילים אחרות: אם האיפקסים אינם יכולים לקנות יורקים העומדים תחת חקירה פלילית נבטל את החקירה הפלילית, נשכנע את האיפקסים להוריד קצת במחיר, נקנוס את פסגות ב150 מליון שקל שהם כסף קטן לעומת מה שהרוויחו בהרצת המניות, והאיפקסים יחזירו את חרבות האור שלהם למחסן החלליות המלחמתיות, יפסיקו לאיים להחריב את ערי יורק, וברית עולם תיחתם בין יורק לאיפקס, ויירגע לו שביל החלב עד מלחמת בני אור ובני חושך הבאה. וכזאת עוד לא היה במקומנו ועל כוס מקיאטו כפול וטרמיסו, בייקון וחביתה בארקפה אני מתבונן במריצי המניות האפורים ושואל את עצמי מניין לקחו האלילים עקומי החדק את הסמכות לסגור את התיק הפלילי של פסגות עוד לפני שהחקירה הסתיימה וטרם שהוגש כתב אישום. "אין עניין לציבור", אמר עקום החדק לדור בלאקוניות סנסקריטית אופיינית. האומנם? נדמה לי ששני עקומי החדק שכחו כי מעבר לפינה אורבת להם האלה הגדולה מכל, אלת המוות צמאת הדם "קאלי", בעלת אלף הזרועות העומדת על גופתו של "שיווה" הגדול והידועה כאן בארקפה כבג"צ, שבתנועת יד קלה תערוף את ראשיהם של לדור וגושן ותחזיר את האיפקסים לקצה שביל החלב כשהם נשבעים שרגלם לא תדרוך יותר בפלנטה עלובה הזו שבה קאלי הבג"צית שולטת על הכל. "הבג"צ מוכן כבר?" שואל הג'ינג'י מן האגודה את המתמחה ירוקת העין, "מהר מהר, אנחנו חייבים להקדים את אומץ ואת דן יקיר מן האגודה לזכויות האזרח ומי יודע אולי אפילו חסן ג'בארין מעדאלה ימצא בהסדר הזה זווית של אפליית ערבים, אולי אלה שפוטרו מן המתפרה שהריצו את המנייה שלה". ראוי מאד להזכיר כי לדור וגושן אינם הראשונים שהמציאו את הפטנט הזה של מחיקת אישומים תמורת כסף. ראוי היה להם לפני שהתיישבו על שולחן המו"מ באיפקס המחופה שיש ונציאני העומד על ארבעה תנינים, לחזור אל הכרכים הכחולים המאובקים של פסקי הדין של בית המשפט העליון ולקרוא שוב את בג"צ הבנקאים, בג"צ 935/89 אורי גנור נגד היועץ המשפטי לממשלה. לפני למעלה מעשרים שנה עסקו הבנקים באופן כמעט ממוסד בהרצת מניות עצמם ויצרו את הבועה שבה הפסיד אבא שלי את מעט חסכונותיו, וגם אז הגיעו להסדר שעל פיו נרכשו הבנקים על ידי המדינה, ובתמורה לשיתוף הפעולה של מנהלי הבנקים עוכבו ההליכים כנגד ראשי הבנקים. הסדר שמהותו אינו שונה מהברית בין איפקס ויורק, אלא שאז התערבה האלה קאלי וצחקה צחוק גדול שכנראה במרוצת השנים הלך ודעך עד שלא הצליח לחדור לאוזניהם הגדולות של האלים עקומי החדק. מה פירוש אין עניין לציבור, אמרה קאלי, למי אין עניין בכך שחברה שעסקה לכאורה באינטנסיביות בהרצת מניות והגדילה כך את הונה העצמי בשיעורים שהיו מספיקים די והותר כדי להעניק לעובדי המדינה המרוויחים קצת יותר משכר מינימום את תוספת השכר המבוקשת על ידם לא תועמד לדין כאחרון מריצי המניות, וזאת עוד לפני שהסתיימה החקירה ולפני שהוגש כתב האישום. תרגיל אלוהי כזה הצליח פעם אחת בלבד וזה בהענקת החנינה לאנשי השב"כ שהיו מעורבים בפרשת קו 300 והטיוח שבא בעקבותיו. אך עם כל הכבוד לפסגות היא אינה השב"כ וביטחון המדינה, או שאולי אני שוגה באשליות ועכשיו הכסף הגדול הוא הפרה הקדושה של היום ולא השב"כ. בג"צ בודאי יהיה. קאלי כבר מניפה את זרועותיה, ואם זה לא יהיה הג'ינג'י או אומץ או דן יקיר מהאגודה, אולי אני עצמי אסיים את המקיאטו הכפול ואת הטרמיסו בנחת ואשב לנסח בג"צ כמו בימים הטובים ההם.

קניידל

קניידל

האם אני העגלון התוקע את עגלתו החורקת על מסילת הברזל ומונע מקטר הקיטור לעבור, האם אני החייט המשחיל חוט במחט ומחבל במכונות האריגה המשקשקות במתפרה הסמוכה, אבל המחשבה שעולם הספרים עומד להפוך לאותיות דיגיטליות על לוח דק גזרה בין אם שמו קינדל או קניידל או עברית, מטריפה את דעתי, מייסרת את שנתי והיא איננה רעה בעיני פחות משריפת הספרים במאי 1933 בכיכר האופרה בפריז, מן האיסור להחזיק בספרים בספרו של אורוול 1984, מתברר שהוא טעה ב 26 שנה בלבד ואני צופה כי בעוד תקופה קצרה החזקת ספרים מזהמים מפיצי תולעות ספרים, גוזלי עץ תחשב כעבירה פלילית חמורה.אני לא רוצה להרחיק לכת עד לאמרתו של הינריך היינה מקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני אדם". ולהתאימה לנסיבות שבמקום שבו כולאים ספרים בקניידל יכלאו גם בני אדם במחשבים במיני פייסבוק וטוויטר והמצאות מוזרות אחרות הנראות עתה כסיינס פיקשן, אך הם עוד צפויות לנו לא עלינו במאה ה-21.
אני יושב בספרייה הבינונית שלי אולי 2000 ספרים המוסתרת מדיירי הבית בקיר גבס כי רובם גם הם אינם מחבבים את המראה העלוב של הכריכות המרוטות, הספרים הנוטים על צידם כאילו הזדהו עם מחברם האלכוהוליסט, למשל הספר מתחת לוולקנו של מלקולם לאורי הנראה בעצמו כאילו זה עתה חיסל חצי בקבוק טקילה בחג המתים. והספרים המאיימים לדלג מן המדף כאילו היו לפחות פאול צלאן שקפץ למותו מגשר מיראבו על נהר הסיינה בפריז או לפחות ג'ון ברימן, שיש לי ארבעה הוצאות שונות של שירי החלום שלו, שקפץ גם הוא למותו מגשר שדרות וושינגטון במיניאפוליס שבמינסוטה, ואני מהרהר למשל במאמרו האלמותי של וולטר בנימין "אני אורג את ספרייתי", ושואל את עצמי אילו חי בימינו האם היה כותב "אני אורז את הקניידל שלי" ומספר כיצד סגר את מכסה הקניידל והחליק את ריבוע הפלסטיק הדביק הוא מחליק את לוח הפלסטיק אל תוך הנרתיק הפולימרי ואז מה? עיני משוטטות על הספרים, לא את כולם קראתי מגב לגב, יש כאלה שרק דפדפתי או קניתי בגלל העטיפה ולעתים אפילו בגלל הנייר, ובעיקר חביב עלי הנייר שקצוותיו מחוספסים לא קצוצים במכונת החיתוך הגדולה שעמדה במרכז הכריכייה של אבא שלי בסלמה שתמיד איימה לקצוץ את אחד מאצבעותיו , ואם לא קראתי את כולם, אני זוכר כמעט לקבי כל אחד ואחד היכן רכשתי אותו, עם מי הייתי, מה היה המניע לקנות אותו, הפוסט מודרניזם שגיליתי בשנות ה-70 בחנות הענקית של ברנס את נובל בניו יורק לפני שהפכה רשת, במדור "ביקורת חדשה", בירכתי החנות, אני זוכר את הספרים שדחסתי לקידבק הצבאי שנשאר לי מימי הצבא, את הרולד ברודקי שגיליתי בבוקס אנד קו עליה השלום. ואת ויליאם גאס וספרו "להיות כחול", שהפכו כמעט לבני משפחה, את כתבים נבחרים של אנטונין ארטו שקניתי בחנות יד שנייה בצ'רינג קרוס וליווה אותי בהזיות הפרועות שלו במהלך כל מלחמת יום הכיפורים ושירי איציק מאנגר מתורגמים לעברית שקניתי אצל הלפר ברחוב אלנבי האמת שרוב החנויות מהם נקנו הספרים בספרייתי שבקו חיים כמו חנות המאה העשרים של תמי ברגר ובמידה מסוימת הספרייה שלי היא מעין בית קברות לחנויות ספרים מופלאות שהלכו לעולמם, כמו זו בהמסטד היט בלונדון שאני כבר לא זוכר את שמה ובמקום כל אלה הקניידל ?

מאלמו שלי

זה מה שחשבתי על הספר של הנינג מנקל הכלבים בריגה, הוצאת כינרת,

תרגום  רות שפירא רות שפירא

(פורסם ידיעות אחרונות)

יש לי מולדת שנייה מחוז מאלמו בשפיץ הכי דרומי של שוודיה,  במערב היא נושקת לדנמרק ובמזרח היא לוחכת את חופי הים הבלטי ומעבר לים מתבוננות בה הגוש האפלולי של המדינות  הבלטיות, ליטא, לטבייה ואסטוניה.  זוהי הגיאוגרפיה הלוקאלית של הנינג מנקל בכל ספרי קורט ואלנדר החוקר המשטרתי. את הדרך מאיסטה למאלמו עיר המחוז של חבל מאלמו, אני מכיר לפחות כמו הדרך מהמשרד ברחוב הוברמן לבית המעצר באבו כביר ומשם בקלות אמצא את דרכי לאוסטרלדן וקוסברגה וסקונה ולודרופ. הניחו אותי בלילה אפל באיסטאד נאמר על יד בית הקפה החביב על קורט ולנדר קונדיטורית פרידולף  ואמצא את דרכי בקלות לביתו של מפקח המשטרה קורט ואלנדר ברחוב מאריהגאטן מספר 10 לפעמים אני מתעטף במעילי הכבד מרים את הצווארון, עולה על המעבורת הנוסעת פעמיים ביום לדנמרק, חושב מחשבות שוודיות מורכבות, הגשם מכה על החלונות, ואני מרים כוסית ויסקי לחייו של הנינג מאנקל הנמצא לדעתי בשורה הראשונה של ז'אנר הבלש הלוקאלי, הבלש שיש לו כתובת ברורה המכוננת את עולמו החומרי. , שרלוק הולמס גר ברחוב בייקר 221ב בלונדון. פיליפ מארלו גר בבניין משרדים מוזנת בשדרות הוליווד בלוס אנג'לס וואילו קורט ואלנדר גר באיסטאד.

 

הכלבים בריגה הוא חולייה אחת בספרי קורט ואלנדר הנושא עימו מספר לספר את חייו האישיים, חבריו לעבודה,  בתו האובדנית משהו, פלגשו לשעבר התובעת הכללית של המחוז, גרושתו, אהובתו הבלטית שנולדת בספר הזה.  כמו הציורים של אביו של קורט ואלנדר,  המצייר תמיד ציור אחד של תרנגול פרא באחו על רקע שקיעה אדמדמה. לכל הספרים מתכונת דומה הם נפתחים באירוע החורג מן ההיגיון והמציאות של חבל מאלמו המנומנם,  בספרו הראשון "רוצחים ללא פנים", בתמונת הפתיחה זוג קשיש הנרצח באכזריות קיצונית בבית חווה מבודד, בספר "הסחת דעת", העלילה נפתח באישה בוערת כמו לפיד בשדה חקלאי וזמן קצר אחר כך מתגלה בחוף הים גופתו של שר משפטים לשעבר שהוּכּה למוות בגרזן וקורקף.  בספר "צעד אחד לאחור",  שלושה צעירים בתחפושות תקופתיות של המאה השמונה עשרה נמצאים מתים בירייה וכך עד ועד לספרו האחרון "האיש מבייג'ינג", שאומנם אינו שייך לסדרת קורט וולנדר ואת מקומו מחליפה שופטת, גם היא ממחוז מאלמו,  הנפתח בכפר מבודד שבוקר אחד נמצאים כל תושביו להוציא זוג היפי קשיש אחד, מתים במיתות משונות, משוספים, קטועי אברים.

 

"בכלבים בריגה",  סירת הצלה מגומי נסחפת לחופי מאלמו ובתוכה שני גברים לבושים מכף רגל ועד ראש בנעליים איטלקיות משובחות וחליפות יקרות, מחובקים זה עם זה מתים לגמרי. הפעם  הים הבלטי והארצות הבלטיות משתלטות על העלילה. קורט ואלנדר יוצא מאיסטד ללטבייה ושוקע בתערובת שאינה נדירה אצל הנינג מאנקל של פשע ופוליטיקה. בספרים אחרים העלילה שנפתחת ברצח במאלמן נודדת לאפריקה ולדרום אפריקה ואנו פוגשים את דה קלרק ונלסון מנדלה ערב ביטול האפרטהייד. מנקל עצמו הנשוי לבתו של אינגמר ברגמן הוא פעיל פוליטי שהיה מקורב לשמאל הקיצוני, מתנגד חריף למלחמת וייטנאם, לוחם ותיק באפרטהייד ומנהל תיאטרון במוזמביק, אבל בחר לעצב את  ואלנדר כמעט כהיפוכו המושלם, עייף, ציני, יושב בית מובהק, כעסן פרובינציאלי, באחד הספרים שנכתב אומנם לאחרונה (הפירמידה) אך משחזר את חייו של קורט ואלנדר הצעיר לפני שנת ,1990 מועד הופעתו הראשונה של וולנדר בספר, הוא נתקל במפגינה כועסת כנגד מלחמת וייטנאם היורקת בפניו ומכנה אותו חזיר. המעברים החדים ממאיסטאד החולמנית למרחקים פוליטיים וגיאוגרפיים מרוחקים הופך את קורט ואלנדר ליוצא דופן בין הבלשים המובהקים עם כתובת.

סוף שבוע אחד

 
זה מה שחשבתי על הספר "סוף שבוע אחד", של ברנרד שלינק, תרגום, חנה לבנת, הוצאת מחברות לספרות
(פורסם בידיעות אחרונות)
 
ספר לא מעורר תיאבון. לא מתחפר בשקע הנסתר בין עצמות השיכמה, לא שולח גלים חשמליים מענגים אל עבר העכוז, להיפך מין נקניקיה גרמנית  נוטפת שומן קרוש, מתפצחת בשיניים בחריקה מטרידה ומותירה טעם רע בפה. הספר תוקע אותך במהלך סוף שבוע אחד עם כתריסר גרמנים מגילאים שונים ומינים שונים, הנושאים שמות כמו ירג, הנר, אילזה, אולריך, קארין, כריסטיאנה, מרגרטה, מרקו ועוד, חצי סוף שבוע חולף ועדיין אינך יכול להבחין ביניהם, עד שאתה מכין לעצמך כרטיס לכל דמות וחוזר אחורה ושואל עצמך שאלות מטופשות כמו מי הוא בעל הוולוו למי נשוי אולריך, מה הקשר בין כריסטיאנה ואילזה וברקע מסתובבת גם דמותו של יאן שהתאבד, או ביים את התאבדותו, רוח רפאים שאתה מדמיין אותה לבושה כתונת לילה ארוכה. כל הגרמנים הללו התכנסו לרגל שחרורו של ירג מהכלא, בעקבות חנינה שקיבל. ירג נשפט על מעשי רצח ופעילות טרור  במסגרת ארגון RAF  הפרקציה של הצבא האדום הידוע יותר בכינוי חבורת באדר מיינהוף, על שם העומדים בראשה אולריקה מיינהוף ואנדריאס באדר, שפעלה בסוף שנות השישים בגרמניה.  והחבורה הגרמנית הזו מדברת, אוכלת, מדברת, שותה, מדברת בסגנון שהיה נפוץ מאד בחורבה שאני רואה כרגע מולי מחלון המשרד, תיאטרון הבימה. תנועות ידיים מופרזות, אצבע מונפת באוויר . אולריך בקולו של יוסי ידין אומר לירג: "אני שאלתי על הרצח הראשון שלך, מה בדיוק הרגשת אז, אם למדת ממנו משהו על החיים", וירג (אלכס פלג?) משיב: "מה אני יכול להגיד? במלחמה יורים והורגים, ככה זה, מה הבנאדם אמור להרגיש מה הבנאדם אמור ללמוד מזה , הייתה לנו מלחמה ואני יריתי והרגתי . עכשיו אתה מרוצה?" וכך הלאה וכך הלאה, ומחזות בשורה ואשמה וחרטה אין סופיים עולים בזיכרונך הו  "ממלא המקום"  של רולף הוכהוט, עוד גרמני מתחרט, הו "חנה סנש", הו "אנה פרנק", ואתה יושב שם כי הבמאי  היה חבר שלך, וחיסר לך אם תצא באמצע,  ואתה נזכר שבמזנון של הבימה לא מגישים משקאות אלכוהוליים שיערפלו במקצת את השעמום התפל. וכדי להכניס איזו דרמה אל החבורה המשמימה, מתגנב אל מקום לאחר כאמצע סוף השבוע זר ושמו גרארד, לוקח לך זמן להבחין כי יש פה מישהו שעדיין לא פתחת לו כרטיס, גרארד גרארד, מאיפה הגעת  מי אתה, הבעל של מי? , האם הגעת במרצדס, אבל אין מרצדס במגרש החנייה ואתה מדפדף אחורה ומגלה שקרין הבישופית, ניצלה רגע של חוסר תשומת לב שלך והגניבה בדלת האחורית את גרארד שוורץ בתואנה כי הוא חוקר בתי חווה כפריים והמחזה, סליחה הספר, הופך לדרמה משפחתית, מסכות נקרעות, סודות מן העבר פורצים פנימה, צעקות, התפכחות, קתרזיס בריח של כרוב כבוש האור עולה, אתה מנסה להתחמק מהחבר הבמאי שלך, שאורב לך בכניסה "מרגש, מרגש", אתה ממלמל, ויודע היטב כי גם הוא מכיר את שפת הקוד של החברים של הבמאי והמחזאי, "מרגש" , זה שווה לתחת, זבל אמיתי ואתה נמלט החוצה, ורגלייך מסתבכות בפיגומים, אתה כמעט נופל באחד הבורות אל החנייה התת קרקעית הנפערת מתחת לכיכר הבימה כשאול אפל , ומקווה שיבלעו שם כל המילים הריקות והג'סטות המופרכות ולבסוף אתה עובר בקפיצה  נחשונית את הגדר המקיפה את חצר הגרוטאות שבין הבימה והיכל התרבות ואתה מצליח להגיע לפיקוק ולשטוף בליטר בירה את הנקניקייה הזו מהפה ואתה מזכיר ליושבת לצידך כי גם "נער קריאה",  ספרו המפורסם של ברנרד שלינק היה בעינייך סחורה פגומה, מוצר דור שני לשואה גרמני שאינו משובח יותר מדור שני ישראלי.

ציפורים אנטרקטיקות לבנות

 
 
הו אתן ציפורים אנטרקטיקות לבנות
ליסה ג'רנוט Lisa Jarnot

(משוררת אמריקאית מתוך האסופה המנחמת poetry 180 של בילי קולינס)
 
הו אתן ציפורים אנטרקטיקות לבנות של מעלה רחוב 57
אתן גלריה של ציפורים אנטרקטיקות לבנות, אתה
רחוב של ציפורים אנטרקטיקות לבנות ומוניות
וציפורים אנטרקטיקות לבנות, אתה רחוב וציפורים ואני הולכת
רחובות וגעגועים וציפורים אתן
ציפורים אנטרקטיקות לבנות ושיחות
ובנקומטים וכספומטים של געגועים
לבנקומטים אתה אוהב הבנקים ואני והציפורים
ואחרים והמוניות אתן המוניות
ואתן הציפורים המתגעגעות הענוגות ואני
ואתה והשיחות אנטרקטיקות
והמרק וציפורים אנטרקטיקות לבנות הומיות
ואתה והספרים והטלפונים והכספומטים
והבנקומטים האנטרקטיקים ואתה והבנקים
והמוניות ואלה שאני אוהבת ואלה
שלא אוהבים אותי וכל הגעגועים האנטרקטיקים
וכל הציפורים והמוניות שברחוב האנטרקטי
והגעגועים
 

 

סאראמאגו עושה מזבוב פיל

מסע הפיל/ז'וזה סאראמאגו

תרגום מרים טבעון

הספריה החדשה

ראה תמונה בגודל מלא

 

 

 

 

פיל

(פורסם ידיעות אחרונות 20.2.10)

nכבר לאחר המשפטים הראשונים, המתערסלים, המתנדנדים, אתה חש עצמך יושב על גבו של פילך הודי השוקל 4 טון ואתה מביט אל העולם מגובה של  4 מטר , למשל משפט הפתיחה  של הספר "ככל שלא יאה הדבר בעיני מי שמתעלם מחשיבותם של חדרי  מיטות, בין שמקודשים ובין שחילונים או חריגים, בכל הנוגע לתיפקוד התקין של המנהל הציבורי, הרי הצעד הראשון במסעו המופלא של הפיל לאוסטריה נעשה בחדרי המיטות של מלכי פורטוגל", והמשפט נמשך ואתה חש את צעדיו האיטיים אך הבטוחים של הפיל מתחתיך,  ותחילת המשפט  כבר נעלמה מאחורי עיקול בדרך,  והמשפט מקיף באיטיות מחושבת את דון זואו השלישי מלך פורטוגל וחבלי אלגארווה ודונה קתרינה , "רעייתו ובעתיד סבתו של אותו דון סבאשטיאו אשר יצא להילחם באל קאסר אל כביר וייהרג שם בהסתערות הראשונה, או השנייה אם כי לא חסרים מי שטוענים כי הלך לעולמו ממחלתה ערב הקרב" וסיומו של המשפט שולח לפתע חדק ארוך אל תחילתו וטועם את ניחוחו ומשתהה לרגע וממשיך במסע הזה שאין בו עבר ועתיד וכלשונו של סראמאגו, שאין עליה, "העבר הוא שדה רחב ידיים זרוע אבנים, שרבים רוצים לעבור בו כאילו מדובר בכביש מהיר, ואילו אחרים עוברים בו בסבלנות מאבן לאבן ומרימים כל אחת כי הם מוכרחים לדעת מה נמצא מתחתיה ולפעמים יוצאים להם עקרבים אבל לא מן הנמנע שפעם אחת יצוץ פיל, והפיל הזה יישא על כתפיו מאמן פילים שקוראים לו סובהרו שפירושו לבן", לפיל עצמו קוראים סאלאמאו, אך אל תתקשרו מדי לשמות הללו, כי בהמשך המסע  על פי צו שרירותי של הארכידוכס האוסטרי, מקסימילאן בן דודו של המלך ז'ואו השלישי,  ישתנה שמו של הפיל לסולימן ואילו סובהרו המאמן הסבלן הכמעט אלוהי יהפוך לפריץ, כך פריץ של סתם, עוד פריץ בממלכת אוסטריה שרבים בה הפריצים כחול על שפת הים.
 
נבוקוב בספרו המרהיב על גוגול (הוצאת פרוזה בתרגום, חבל על הזמן, של דורי פרנס) מספר כיצד ב"נפשות מתות", (גיע העת לחדש את תרגומו הישן משהו של צבי ארד) בורא גוגול קוסמוס אין סופי בעזרת אופן עגלת המרכבה של צ'יצ'יקוב  ושני מוז'יקים העומדים בפתח בית המרזח שהאחד אומר לרעהו " נו מה אתה חושב – הגלגל הזה היה מחזיק עד מוסקבה אם צריך או לא, היה מחזיק ענה האחר ומה עד קאזאן – לא היה מחזיק כל כך רחוק אה?" המוזיקים אינם יודעים אם העגלה נוסעת למוסקבה , אותם מרתקת רק הבכעיה האידיאלית איך לקבוע את אי יציבותו הדמיונית של גלגל במושגים של מרחקים דמיוניים, ואם גוגול בורא מסיבוב של גלגל עגלה, עולם שלם וצפוף של מוזיקים,ופונדקים וכרוב כבוש ושפמים וטיפות ריר הנוטפות מחוטם מאדים, תארו לעצמכם מה עושה סרמאגו מפיל, סראמאגו עושה פיל מזבוב ואפילו מפחות מזבוב, מאיזה שהוא דיווח שולי על פיל שצעד באמצע המאה ה-16 מפורטוגל לוינה מחבר  סרמנאגו סיפור חכם המתרחב ומתפשט ללא שליטה אל מרחבי הקוסמוס כמו טיפת דיו שנשרה על נייר רך והיא חושפת רשת דרכים מסועפת ושורשים מתפתלים.דווקא פיל,  אותה חיה משונה, ששמרה על צורתה המקורית ארבעים מליון שנה, השורד האחרון של היונקים בעלי החדק, החיה שלכבודה (ולכבוד הקוף)  חוברה ברכה מיוחדת:  "ברוך אתה ה' משנה הבריות", לכדה את דמיונו של סראמאגו כאשר סעד במסעדת "הפיל", בזלצבורג (תחנה במסעו של פיל), המנציחה את מסעו המופלא בסדרה של תגליפי עץ של בנינים ומונומנטים שונים באירופה, והוא התחיל לכתוב את מסעו המופלא ואז חלה במחלה קשה ולאחר שהחלים לחלוטין השלים את הספר ויש בו את אותו שיכרון חושים של מי שנגע במוות וניצח את הזמן.

את הספר תרגמה מרים טבעון והיא משלימה 13 ספרים מתורגמים של סאראמאגו. אני לא קורא פורטוגזית, אבל אני חש כי מרים טבעון, רגישה לכל נשימה, תזוזה וקצב של סאראמאגו, והיא לסאראמאגו כמו סובהרו לסאלאמו

חמורים

Donkey.jpg
חמור

 

(הארץ 19.2.10)

 

היחסים בין שופטים לעורכי דין הם שריד אחרון של התקופה הפיאודלית, יחסים של כפיפות מוחלטת משוחררים מתרבות קפיטליסטית מנוונת של נימוס וחלוקת שליטה ויחסי ייצור לא טבעיים. כל מי שרגליו הוליכו אותו לאולם משפטים פעיל, יופתע מכמות העלבונות שמוכן לשאת הייצור המרוט  שפל הרוח העומד לפני כבודו, נאחז בכנפי גלימתו,  מתפתל לעתים כתולעת מבוהלת ולעתים עובר לקידות מגושמות ימינה ושמאלה, בריקוד המה יפית המסורתי  ונשמתו פורחת מפחד, ובקושי הוא מצליח לשאוף אוויר ולמלמל את דברי החנופה החלקלקים שלא היו מביישים את     אקאקי אקאקביץ , הגיבור הרופס של האדרת לגוגול, ובאותה עת מרום כבודו מותזים אל עורך הדין ביטויים חסרי רחמים כגון, "אדוני חוזר על עצמו", אדוני יסיים", "אדוני מדבר לא לעניין", "אדוני הגיע לא מוכן", "אדוני ישב", "אני מורה לאדוני לשבת", אדוני יישב ולא יחוייב בהוצאות אישיות", ה"אדוני",  במשפטים הללו מותז החוצה  כאשר לשונו של כבודו מוטחת בחיכו של כבודו, אוספת טיפות רוק רענן כטל הבוקר על פרחי הכרוב, ומשם מדלגת הלשון אל השיניים הקידמיות ומשתרבבת החוצה מן השפתיים הדקות.  "א ד ו ני"
 
 בפסק הזמן הקצר שבין החיך והשיניים מגניב עורך הדין מבט חטוף אל הסמרטוט היושב על ספסל הנאשמים, הרואה את עורך דינו המכובד, הלבוש חליפת ארמאני שנרכשה בחנות ה-outlet  בקווינס, עורך דין שאפשר שהוא סבא לנכדים, שאשתו תולה בו מבטי הערצה בלתי מסוייגים, עורך דין שלו שילם ממיטב כספו, הופך מול עיניו לשלולית צמיגה המתפשטת על רצפת אולם בית המשפט אבל כשמסתיימת הצליבה הוורודה ממהר עורך הדין ללקוחו ולוחש על אוזנו, "הראיתי לו, הראיתי לו  ראית איך הראיתי לו".
 
כל עורך דין, המופיע בבתי משפט, בלי קשר לשנותיו במקצוע, למעמדו, לידיעותיו להשכלתו, לכשרונו, לרום מעמדו, לחשבון הבנק שלו, עובר השפלה כזו לפחות פעם אחת בחודש והצעירים שבהם הנדמים לכבודו כסרדין המפרפר ברשת  , יעברו את זה שלוש או ארבע פעמים בשבוע. פגשתי עורכי דין שלא יגררו אותם לאולם בית המשפט עם שבעה סוסים אבירים. אדם וגם עורך דין הוא אדם, צובר לו עם חלוף שנותיו מרחב פרטי מוגן במגדלים של כבוד, נימוס, הערכה, מעמד, כל אלה נמסים כקרח על גג פח לוהט אל מול מבטו של כבודו, שאין גבול ליכולתו להשתלח בחגבים למרגלותיו.
 
מומלץ לכל עורך דין לנצל אולם ריק משופטים, וביום ממוצע מחצית מאולמות בית המשפט בתל אביב ריקים מן השופטים, שיוצאים בצוותא לציד שפנים וארנבות בשדות הציד הנצחיים על גג בית המשפט, ובהעדרו של השופט לטפס אל כסא כבודו. מקרקעית אולם בית המשפט נדמה שהבדל הגובה בין ספסל עורכי הדין וכסא הכבוד זניח, אבל המטפס האמיץ שהעפיל מעלה והניח את עכוזו  על הכורסא השיפוטית המהוהה מגלה  לפתע כי די בהפרש גובה של כמטר וחצי כדי להפוך את האולם הפרוש לרגלי השופט
 לליליפוט שבה מסתובבים גמדים עמלניים שקולותיהם מגיעים לאוזנייך כצפצופים דקים.
 
החבורה המובסת של עורכי הדין ממשיכה להופיע יום אחרי יום  בבתי המשפט, לשקוד על  לימוד תיקים מסועפים ומורכבים, לפחות ככל 81 כרכי הקומדיה האנושית של אונורא דה בלזאק מאבא גוריו ועד הדוד פונס והדודנית בט, רק כדי שטיעוניהם ישמעו באוזני כבודו כפעיות דקות כאשר כל תשומת לבו של כבודו מתמקדת בשאלה מתי כבר יסתיים החזיון הפתטי הנפרש לרגליו ויוכל לעלות לגג בית המשפט ולהשתרע לצד חבריו השופטים, בצל עצי הדקל לפתוח בקבוק יין אדום דומיין דה שבליה 2004 והתענג על ניחוח הפתל, הזעפרן והנחושת הבשלה של הנוזל הארגמני עד שהארנבת שניצודה מוקדם יותר השכם בבוקר, על ידי נשיא בית המשפט, הלבוש אברקיים חומים,  תתרכך ותהפוך לנזיד סמיך.
 
עורכי הדין נוטים לפתח הזיות פרועות על שופטים. הללו ממלאים את שדה הראייה של עורכי הדין ושדה התודעה כמעט 24 שעות ביממה, השופטים הם תחליף לאב הנעלם, שהיה בעצמו עורך דין וחזר מובס מבית המשפט והסתגר בעליית  הגג עם בקבוק ברנדי 777 וכתבי ניטשה, הם תחליף למורה גולדשמידט מכיתה ב בבית הספר תחכימוני שהיה מושיב אותי על ברכיו, ללא כל כוונות אסורות, וקורא באוזני בקולו הרך כפרוסת חלה בציר הדג,  את פרקי בראשית, השופט הוא המורה הדגול שמילקיהו של פוצ'ו שלא נהסס לצייר אותו על הלוח בהפסקה כשאוזני חמור גדולות מפארות את קוקדודו המקריח.
 
על כן השופטים כל כך שוברים את ליבם של עורכי הדין, כאשר הם לא משיבים לנו אהבה, כאשר הם לא מבינים שאנו עורכי הדין חיים דרכם את הרפתקאות חיינו, אנחנו וולטר מיטי החיים עדיין בבית ההורים, משכימים כל בוקר למשרד מאובק ברחוב אלנבי, אבל  השופטים הם החיים הסודיים שלנו, בעזרתם אנו מרקיעים שחקים, הופכים למנתחים דגולים המסבירים לשופטים את פלאי המוח האנושי, אם צריך אנחנו בקיאים בפיזיקה ומסבירים בלי קושי את מעוף החלקיקים המתרחש בתאונת דרכים חזיתית אבל הכי הכי אנחנו אוהבית להתיישבם בתא הטייס של מטוס קרב הפוקה וולף  הדו מנועי ולנהל קרבות אוויר עם הברון האדום- מנפרד אלברכט פרייהר פון ריכטהופן .
 
זר הבא מן החוץ לא יבין את יחסי שופטים ועורכי דין, סניגורים כפרקליטים, האינטימיות הקיצונית הנוצרת רק במוחו של עורך הדין, שבה השופט ה הופך חלק בלתי נפרד מהוויתו ומזהותו האישית, אינטימיות שהיא פרי של השפלה מתמשכת, שכל מי שבקיא בעולמם הפטישיסטי  של המזוכיסטים יודע איזו קירבה מצמררת נוצרת בין הפאט
יש המדכא, לקורבן המשתוקק. חיי הדמיון העשרים עד לתחושת קבס שמנהל עורך הדין עם השופטים מולידים את התופעות ההזויות של הפרקליט קורב, שבפני תלמידיו, המלשנים הקטנים שכבר התברכו בכל הניבזויות המדכדכות של עורכי דין מסחריים, שלא יהססו לתקוע סכין בגב האמא שלהם, אם זה יקדם אותם לדרגת שותפים במשרד  הנמצא בין עשרת המשרדים המסחריים הגדולים בדירוג דן אנג ברדסטריט, לא יודע להפריד בין חיי ההזייה שהוא מנהל עם השופטים והמציאות מקפיאת הדם של ניכור מוחלט של אולם בית המשפט העליון שבו הנעל המושלכת אמורה לקפוא באוויר ולהיעצר  במסך הקרח שבין השופטים,  ושאר העולם והנה לתדהמתו של הפרקליט קורב הפוקח עיניים בזעזוע אמיחי, הנעל ממשיכה במעופה בקשת רחבה והיא נוחתת על פניה של נשיאת בית המשפט העליון המוטחת אחורה אל הצרפה , כי כפי שכתב חכם המשפט פיטר גייבל  מאסכולת Critical Legal studies השופט אינו שוער. בעוד השוער נוכח במשחק באמצעות הקאורדינציה של תנועותיו, משקלו ועירנותו, חלוקת שיווי המשקל שלו ויציבותו, לעומת השוער, השופט מוסתר כמעט לחלוטין על ידי גלימה שחורה ותנועותיו מינימאליות ומעורבים בהן בדרך כלל ראשו וידיו בלבד,   ועל כן קל עד מאד להפילו על גבו אפילו בתנועה אקראית.

אוניית המגדלור

(פורסם היום מדור הספרות של ידיעות אחרונות)

 

הכתוב בגב כריכת הספר: "מופת של ריאליזם חד ומלוטש. זיגפריד לנץ מעמיד במבחן את סמלי הדמוקרטיה ושואל כיצד לעמוד בפני מתקפה עליהם. אוניית המגדלור מיטלטלת בין חובה למצפון, בין פעולה לאי פעולה",  צריך לשמש ככתובת אזהרה:, מדובר במוצר שתוקפו פג מזמן, שאינו ראוי לאכילה. הספר שיצא לאור בגרמניה ב-1960, הוא משל מגושם, על אונייה הרתוקה בשרשרת ברזל לעוגן כבד, שהיא גם מגדלור בפתח נמל המזהיר אוניות אחרות מפני שוניות ומוקשים. משלים שאין בהם חיות מדברות, מתיישנים במהירות. על האונייה שהיא לא אונייה משתלטים שלושה גנגסטרים, אחד דוקטור קספרי עונד טבעת חותם גדולה על אצבעו ומרכיב משקפי שמש מוכתמים לאורך כל הנובלה והשניים האחרים אדי ואויגן הם אחים. אויגן הוא ענק מפגר בעל שפה שסועה ולאדי עיניים רעות וחיוך אכזר. שלושתם יצאו בצליעה  מאיזה פילם נואר הוליוודי, שמן הסתם הוקרן בברלין בשנות החמישים. בסרט על פי הספר, ואני מבין שהוא עובד שלוש פעמים לקולנוע, הייתי מלהק בתפקיד ד"ר קספרי  כמובן את דונלד פליזנס העושה דמות מאד דומה  במבוי סתום (cul de sac) של פולנסקי, שלולא הופק בשנת 1966 הייתי חושד בזיגפריד שגנב ממנו את העלילה והדמויות ובעיקר את משפטי המחץ שמשמיעים הדמויות זה כלפי זה, שהוראות הבימוי מחייבות שיסוננו בזווית הפה. הנה  ד"ר קספרי מנסה לשכנע את פרייטג (יום שישי או ששת בגרמנית – האם החמצתי רמיזה לרובינזון קרוזו), קברניט הספינה להרים עוגן ולהפליג עם שלושת הגנגסטרים לחוף:
פרייטג(ששת): "אוניית מגדלור שעוזבת את העמדה שלה מסכנת את ביטחונן של של האוניות האחרות
ד"ר קספרי: "יש גם אנשים שכמהים לחוסר בטחון"
פרייטג: לעולם לא תצליח לשכנע אותנו לעזוב את העמדה שלנו
אדי (המרושע) "איזה ילד חכם
וכך הלאה וכך הלאה, השחור לבן משתלט על העלילה, צ'רלי פארקר מנגן בי בופ עצבני, תת מקלע נשלף, אקדח יוצא מן החגורה, סכין מטבח מחסלת את הענק האידיוט, ולפתע מן הים הקודר והערפל עוברת העלילה לאור מסמא  באי יווני, והסיפור מתחכך ב"אדם השלישי" של אורסון וולס וגרהם גרין (10 שנים לפני אוניית המגדלור) ספינת תבואה מובילה מזון לאוכלוסייה רעבה הממתינה באי יווני "ההנהלה" האנונימית, המרחפת דרך קבע מעל הסיפור, מורה לאונייה לעכב את המזון החיוני ולהמתין עד שמחירו יאמיר ובינתיים האוכלוסייה גוועת ברעב, ובכלל הספר מעלה כל מיני צלילים והדים משונים מספרים אחרים, אני מצאתי באונייה המגדלור ובתאווה הנבלמת על ידי פרייטג להפליג משם ולהניח לאוניות הנוסעים הגדולות והמוארות העמוסות נוסעים מדושנים שאינם מודעים כלל כי באוניית המגדלור יש אנשים בעלי זהות ופנים , לעלות על שרטונות ולפגוע במוקשים שעדיין מצויים במים, הדים ברורים מ"מסע הערב של יתיר" בשילוב עם "גאות הים",  של א.ב יהושע ("מות הזקן", שלוש שנים אחרי אוניית המגדלור) וכמובן השפעה ברורה של אביהם המשותף "מושבת העונשין" של קפקא  (שלושים שנה לפני אוניית המגדלור")
 
 פרייטג שסיסמתו השגורה היא שאין להתווכח עם לועי רובים, נורה ומילותיו האחרונות (לפחות בספר- אין לדעת אם שרד את הירי) לבנו פרד :
פרייטג: אנחנו שטים פרד?,לא אבא אמר הנער,הכל בסדר? הכול ענה הנער.
אני קורא בכריכה האחורית שהספר נכלל עד היום בתוכניות הלימודים בגרמניה ואכן עולה ממנו ריח של גיר, נסורת עפרונות ובושם זול של נערות גרמניות  מצחקקות. לעתים אתה שוכח את הבחינה הממתינה לך בסוף השליש והשאלות לפתרון בבית, כמו תאר את ההתנגדות הסבילה של פרייטג, או השווה בין ד"ר קספרי והאדם המורד של קאמי (עשר שנים לפני אוניית המגדלור) , ואתה מפתח הנאה מן העלילה החביבה, שבהחלט יכולה הייתה להתפרסם במגזין כמו Black Mask, לצד "הנץ ממלטה",  של דשיאל האמט 25 שנה לפני אוניית המגדלור), או סיפור קצר של ריימונד צ'נדלר (10 שנים לפני אוניית המגדלור), אך תנועה לא זהירה אחת על הקרח הדק של העלילה והמוסר השכל הבוצי פורץ החוצה ומציף אותך ברצינות גרמנית מקפיאה. עם החומרים הללו של ציות והתנגדות לרוע שרירותי, עשה זיגפריד לנץ שימוש הרבה יותר מוצלח בספרים כמו "מחולקת האבידות", השובה לב ואפילו הים הצטלם טוב יותר ב"הפלגה האחרונה". אוניית המגדלור נותרה תקועה מאחור אך זיגפריד לנץ הרים עוגן והפליג הרחק ממנה.   

רשימת מלאי

שבעה איי פודים,
רק שלושה פועלים
הישן שבהם שמנמן לבנבן
חוגה ענקית בקושי מסתובבת
שני מיני דיסקים פועלים
על אחד מהם הקלטתי במקרה
בצהרי יום שבת
 1 פברואר 2003
את שידור הרדיו  FM 88 התוכנית
60 70 80 נקטעה והתבשרנו כי רכב החלל
שנשא את אילן רימון התרסק.
אני נוהג לחבר את המיני דיסק
לרדיו, כאילו הייתה זו תוכנית בזמן אמת
ובוחן את תגובת הנוסעים ברכב.
שלושה דיסק מאן פועלים
שני ווקמן רדיו צהוב של סוני
אחד פועל ואחד לא
ומי יחזיר לי
את הטרנזיסטור הכרסתן העטוף בעור
שחור, מחורר במקום הרמקול
הנח ביד כמו צדפה גדולה ורוטטת
 
 
 

טורף זריז וחד שיניים

  (פורסם היום בהארץ)

פסק דינו של השופט סולברג בעניין סרן ר נגד אילנה דיין הוא ארץ רחבת ידיים. יש לו גיאגרפיה, חילופי אקלים, טורפי יום וטורפי לילה, יש לו תשתיות, נסתרות מן העין, קווי חשמל, קווי טלפון, צינורות המים, צינורות הביוב. בצינורות זורמת האידיאולוגיה הסמיכה מדם. בארץ ההיא מתגוררות קבוצות אוכלוסייה ששוות יותר ושוות פחות, תושבים הנראים לעין בעלי היסטוריה וגיאוגרפיה ואחרים סמויים מן העין רוחות רפאים המגיעות מן התוהו ונעלמות אל הכלום. לפסק הדין מלך שהכל סרים למרותו. המלך בוחר את מקום מגוריו ואת השפה שבה ידבר פסק הדין. המלך שלנו קבע את ארמונו בלב "מוצב גירית המתנשא על גבעה רמה בלב השטח המכונה אב"ם, נוטריקון אזור בטחוני מיוחד" (כל הציטוטים מתוך פסק הדין). המלך החי של פסק הדין, השופט נועם סולברג קבע את מקום מושבו בהתנחלות "אלון שבות", באיזור בית לחם, (גוש עציון) המתנשאת גם היא על סביבותיה על גבעה רמה בגובה של כאלף מטר. עניין לנו איפוא במלחמה בין נושמי אוויר פסגות ובין דיירי המישורים הסמויים מן העין.

ראשיתו של פסק הדין היא גם אחריתו. אנחנו על גבעה רמה המכונה "מוצב גירית”, שהוא בעל חי ממשפחת החמוסים, טורף זריז וחד שיניים שאחדים מבני משפחתו כגון הבואש ניחנו בבלוטות בפי הטבעת המפרישות נוזל מצחין המרחיק מהם טורפים גדולים ואפילו דובים. סביב הגבעה הרמה יש אזור חשוף המכונה אב"ם (רק אני שומע עב"מ? ) הנמצא בריחוק של כ"מאתיים מטרים, מפאתיה של העיירה רפיח”, ביום 5.10.2005 בשעה :06:48: "דמות נראתה פתע-פתאום בסמוך מאד למוצב גירית. היתה זו אימאן אל-האמס, כבת ארבע-עשרה, תושבת שכונת תל-א-סולטאן ברפיח (להלן – המנוחה)". צחוק עושה לנו המנוחה, מצד קדמי היא אימאן שמשמעותה "אמונה", כשם בתו של ש"י עגנון, ומצד אחורי היא "אל האמס", דהיינו החמאס, וזו לא ההתגרות החצופה היחידה של דמותה המרקדת בפסק הדין כלילית חורצת לשון. מישהו בד
ק ומצא כי אימאן הייתה בת שלוש-עשרה ועשרה חודשים, דהיינו, אומר השופט, קרוב לארבע-עשרה. והשופט נוזף באילנה דיין כי בכתבה נאמר, מפיה, כי היא היתה בת שלוש-עשרה. ארבע עשרה הוא כמובן גיל האחריות הפלילית,המאפשר להגדיר את אימאן כמחבלת. והשופט בהומור של גיריות מפזר יותר מרמז אחד חסר כל בסיס כי אימאן הייתה מחבלת. מן התחום הלימינאלי עולה הלילית, בין אמונה לחמאס, בין תלמידה, תמימה וחסרת אחריות פלילית למחבלת.

אימאן מגיחה מן האב"ם "לפתע פתאום”, ממש כחללית אנטרפרייז המופיעה מן החלל העמוק, מהירותה הממוצעת של תלמידה בת 14 הנושאת על גבה ילקוט במשקל של כארבעה ק"ג ההולכת בשעה רבע לשבע לבית הספר במרחב החולי של העאב"מ היא כשלושה ק"מ לשעה. לעומתה החללית אנטרפרייז משתמשת בטכנולוגיית הטיסה warp drive", מנצלת קפלים נסתרים בחלל והיא טסה במהירות העולה על מהירות האור. על כן לא ניתן היה לראות אימאן אנטרפרייז כשהלכה כחמש דקות בחלל העאב"מ ולכן הופיעה "לפתע פתאום",

אילו היה המלך יורד מגבה של הגירית, חוצה בזהירות את האב"ם ונכנס אל העיר רפיח וקובע את מקום מושבו בביתה הדל של אימאן, מניח את מזרונו הבלוי על הרצפה לצד שמונת המזרונים של אחיה ואחיותיה של האמאן, היה פסק הדין פותח בתיאור אימה של אימאן המעירה אותה לקום לבית הספר , אימאן מכניסה ספרים ומחברות לתיק, אימאן יוצאת לבית הספר, אמה מזהירה אותה לא להתעכב בדרך, מרחוק אנו רואים את הגירית , צללית אפלה על רקע השמיים האפורים, המצלה על העיר רפיח. אימאן סוטה מן הדרך וחודרת אל אזור העאב"ם, הגירית חושפת ניבים חדים ומתבוננת בסקרנות באימאן.

הגירית:

הכותב המלכותי היושב על ראש הגבעה מתאר את שרואה ושומעת הגירית "כשהופיעה הדמות סמוך לשער הרק"ם של המוצב, פתחו החיילים אשר שמרו בשער המוצב בירי לעברה. כמוהם עשו חיילים שהיו בעמדות אחרות. חיילי הפלוגה סברו כי הנה הגיע האירוע שאליו התכוננו. אזעקת חירום הופעלה במוצב ובמערכת הכריזה נשמעה הקריאה "מחבל במוצב". הגירית, שהיא חיה טריטוריאלית, פעילה בלילה והיא ניזונה מיונקים קטנים, וצפרדעים מקשיבה לחייל שבתצפית המודיע כי מדובר ב"ילדה בת עשר", אשר נשלחה להערכתו לבחון את תגובת המוצב, וכי "אין צורך להרוג אותה".
סרן ר נשמע בקשר: "אני ועוד גפרור מתקרבים עוד יותר קדימה, לוודא את ההריגה"
סרן ר מתקרב לעבר אמונה הקטנה השוכבת על הרצפה , הוא יורה לעבר הגופהּ שני כדורים ממרחק קצר, "וידוא הריגה", אמר בקשר, אחר כך הלך למכבסה הגדודית וכיבס את ביטוי ל"ניטרול הסיכון", לאחר האירוע סיכם סרן ר את שהתרחש ומסיים במילים "כל מי שזז בשטח, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו",

הגירית אומרת כי הילדה לא הייתה ילדה אלא כמעט בגירה, היא לא הייתה תמימה, והיא לא הייתה בדרכה לבית הספר, היא נשלחה על ידי מחבלים והילקוט שהחזיקה על גבה לא הכיל ספרים, אלא חומרי חבלה שהושלכו בתיכנון מוקדם לפני שער הבסיס. המוצב פתח לעברה באש מקלעים כדי לסכל את כוונתה לתקוף את הבסיס.

אימאן אל האמס, היונקת הקטנה שנטרפה על ידי הגירית, לא נשאלה כלל מה הסיפור שלה, איש לא בדק מניין באה אמונה, האם היו לה קשרים עם החמאס, האם הלכה בבוקר לבית הספר, כמה כדורים פגעו בגופה הקטן, למה סטתה מן הדרך, מה מספרות חברותיה לכיתה,על סרן ר נאמר בפסק הדין כי היה קצין מצטיין בעל כושר גופני מעולה, מי שבדק את גילה של אימאן עד לדיוק של ימנים, לא יכול היה לברר מי הייתה אימאן, ילדה ביישנית, חצופה, לילית או תמימה. בית הדין הצבאי והשופט סולברג וכנראה גם "עובדה", לא התעניינו בה. מן האעב"מ באה ואליו שבה. הילקוט שזרקה נקבר בחולות על פי הוראות סרן ר על ידי דחפור ענק, זחל צייתן בשירות הגירית שגרס עד דק את הילקוט כך שלא ניתן לברר האם היו בו שיעורי בית, קלמנטינה צמוקה וספר היסטוריה לא קיימת, או שמא נפצים וחומרי חבלה.

בית הדין הצבאי ששפט את סרן ר אימץ את סיפור הגירית והשופט סולברג מסתמך על פסק דין זה, כסומא בעין אחת המניח ידו על כתפו של העיוור. השופט סולברג אינו מסתפק בחיוב אילנה ועובדה לשלם פיצוי בסך 300.000 ש"ח, הוא גם מצווה על "עובדה", להבהיר לציבור כי סרן ר רץ אל עבר גופה (נקובת הכדורים) של אמונה כאשר הוא "חשוף לצלפי רפיח, בחירוף נפש”, וכי שתי היריות שירה אל גופה הקטן, לא נועדו לוודא הריגה, (כפי שסרן ר עצמו התבטא) אלא כדי ל"נטרל את האיום", וכי עם סיום האירוע דירבן את החיילים לדריכות וערנות ולא הורה לירות בפעוטות, למרות הדברים המפורשים שהוקלטו: "כל מי שזז בשטח, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו", השופט סולברג שכח לחייב את "עובדה", לשנות את שמה ל"פראבדה", ("האמת")

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.