הייתי באולם א בבית המשפט העליון במגרש הרוסים, לפני למעלה משלושים שנה, כאשר הכריז השופט לנדוי, כי התנחלות אלון מורה הוקמה על אדמה פרטית, כי שיקולי הביטחון להם טענה המדינה לא היו משכנעים, ועל כן דינה של ההתנחלות פירוק. לא הייתה אז מפכה חוקתית אף אחד לא האשים את בית המשפט באקטיביזם שיפוטי, אם מישהו בכלל ידע אז את המילה, בכנסת שלט היילן, ראש הממשלה היה מנחם בגין.
שנים רבות אחר כך באולם ג של בית המשפט העליון החדש הכריז הנשיא ברק בפני אולם ועולם כי משטר ההסדרים המיוחדים, (העינויים) שהתיר השופט לנדוי (אכן אותו שופט ), אינו חוקי וטיעוני הביטחון הנוקבים שהעלתה המדינה על נחיצותו של משטר זה ואיומי הפיגועים העומדים בפני הפתח, אינם מתירים לפגוע בזכויות אדם יסודיות.
אחר כך ושוב באולם ג' ניתן פסק הדין בעתירת הסיכולים הממוקדים שניסה בהצלחה רבה או פחותה לקבוע סייגים והגבלות לחיסולים. שלושת פסקי הדין הללו ורבים אחרים כמו פסק דין שהטיל הגבלות קשות על גדר הביטחון ניתנו באולמות מלאים בעותרים, צופים, עיתונאים, סקרנים, המרקחת הנדירה המעלה את בית המשפט העליון אל רום הרקיע והיו אלה מבחינתי, כעורך דין רך בשנים בפרשת אלון מורה וכעורך דין ציניקן ומריר בפרשת הסיכולים הממוקדים, אירועים מכוננים המרהטים את הנוף הפנימי שלי כעורך דין בהרים זקופים, נחלים שוצפים, כרי דשא רגועים, עליהם אני יכול להשתרע בעת צער ומכאוב.
לא כך הוא בג"צ 466/07 בפני 11 שופטים שפסק ברוב של 6 מול 5 כי חוק האזרחות הזמני…ני.. נא… ני.. בן 10 שנים, הוא חוקי וכשר. פסק הדין הכולל למעלה מ-200 ע"מ הופיע לפתע באינטרנט באתר בית המשפט העליון, ביום 11.11.2112בשעה 20.00 כארבע שעות לפני שפקעה סמכותו של כבוד שופט אדמונד לוי, שפרש לפני 4 חודשים, מבית המשפט העליון, לחתום על פסק הדין והשופט לוי הוא אשר נתן את פסק דין המיעוט המרכזי בתיק, החותך בבשר החי של של הריקמה המשפטית הדלילה של שופטי הרוב.
אולי אך משום שאני עומד לסיים רומן המתרחש בבית המשפט העליון, המתחיל במותו על הדוכן של נשיא בית המשפט העליון (מוות טבעי או רצח?) במהלך דיון מתוח כמו זה של חוק האזרחות הזמני, אני מעלה על דעתי כי יתכן ועוזר משפטי חריף שכל חרדי, שהגיע לבית המשפט העליון מכולל משובח, (אכן כמו הדמות המרכזית שחושפת את המזימה ברומן שלי) מנע קונספירציה לדחות את פסק הדן מעבר להישג ידו של השופט לוי וכך למחוק את דעת המיעוט שלו מפסק הדין ועל כן ללא ידיעת יתר השופטים שלח את פסק הדין הגמור לאינטרנט.
בין כך ובין כך, איש לא הוזמן לחגיגה, אפילו הודעה מוקדמת על פסק דין לא נמסרה לעותרים, וכך כגנב במחתרת שאין נענשים על הריגתו, חדר לחיינו פסק הדין, המשפיע באורח טראגי על חייהם של עשרות אלפי אנשים, עשרות אלפי ערבים. יתכן וזה פגם טכני, המזכירה התבלבלה, הנייר נפל מתחת לשולחן, הפקס נתקע, אך אי אפשר לעבור לסדר היום על העובדה שבית המשפט העליון אינו מכבד את עצמו ולמה יצפה כי אחרים יכבדו אותו.
ומשניתן פסק הדין החלה מכבסת המילים שמקורה כבר בפסק הדין לפעול בעוצמת טורבו המעלה ענן קיטור שחור לשמיים הריקים. גלגל אחד של המכבסה קורא בקול דקיק, מה לכם סמולנים כי נזעקתם, סך הכל חזר בית המשפט העליון על פסיקה קודמת מלפני חמש שנים וחצי שני, שגם בה אושר חוק אזרחות (הוראת שעה ) דומה. והדברים הם שקר מוחלט, ביום 14.5.2006 פסק בית המשפט העליון ברוב של 6 כנגד 5 כי החוק אינו חוקתי אך לא בוטל על אתר אלא הוחזר לכנסת כדי לבצע בו שיפורים שעיקרם החלפת האיסור הגורף האוסר על מתן אזרחות, רשיון לישיבה, או היתר כניסה לישראל לתושב השטחים, באיסורים ממוקדים המתבססים על אישיותו של מבקש האישור.
באותה עת קבע בית המשפט העליון כי החריגים שבחוק המאפשרים ל"ועדה הומניטרית" לאשר כניסה לישראל לפלסטיני מעל גיל 35 ולפלסטינית מעל גיל 25 להיכנס לישראל לשם מניעת הפרדתם מבן זוגם הישראלי, אינם מהווים מענה הולם לפגיעה החוקתית של אזרחי המדינה הערבים לחיות בישראל עם בן זוג מן השטחים.
במהלך השנים שחלפו לא זו בלבד שהחוק לא שופר אל התדרדר לפי תהום, כאשר נקבע כי עצם העובדה כי יסור הכניסה לישראל, מפרידה בן בני זוג אינה נימוק להתיר הכניסה וכי "הועדה ההומניטארית", רשאית למנוע כניסה לישראל לאו דווקא משום שהמועמד מעורב באופן כזה או אחר בפעילות ביטחונית, אלא גם אם המקום שממנו הוא בא מעורב בפעילות כנגד בטחון המדינה. בלשון הקללה ארור המקום וארורים יושביו ועל כך היו אומרים באידיש מתורגם ומשופר.
רוצה לומר הכנסת כהרגלה בשנים האחרונות ירקה בפניו של בית המשפט העליון ואילו שישה שופטים קראו בקול גדול, גשם, גשם נדבות, אחרי שנים רבות כל כך של בצורת. כך שהאמירה שמה שהיה הוא מה שהווה היא שקר.
ואשר לזמניות החוק שבה נאחזים חלק משופטי הרוב כמה יפה ומעודנת היא תשובתו של השופט אדמונד לוי. .שלא כדומה לששת חבריו הנאחזים בנואשות בפסוקי תלמוד העוסקים במצבם של יהודי הארץ תחת כיבוש רומי או בלשון הקלישאה החבוטה של השופט ג'קסון "חוקה אינה מרשם לתאבדות", שבה פותח השופט גרוניס את פסק דינו קלישאה שדומה לה שימשה כבסיס לאחד מפסקי הדין הידועים לשימצה ביותר בארה"ב, שאישרה את כליאתם של מאות אלפי יפנים אזרחי ארה"ב במחנות ריכוז בחוף המערבי בעת מלחמת העולם השנייה שמא יסייעו ליפנים לפלוש לארה"ב, כל אחד מן הכלואים ובני משפחותיהם זכו לפני שנים לא רבות לפיצוי ממשלת ארה"ב ולהתנצלות כנה.
לעומתם מצטט השופט אדמונד לוי את המשורר הארץ ישראלי כל כך יהודה עמיחי:
"אין נצח גדול מדלת שכתוב עליה: סגור היום
לעד תהיה סגורה. לא יפתחו ולא יבואו הלום
ואין עננים בשמיים קבל את הדין, חתם
לא יפתחו, לך לביתך וחלם"

איזו תשובה הולמת לאותם משופטי הרוב הנאחזים למירוק מצפונם בזמניות החוק או בזמניות מצב החירום הנמשך בישראל משנת 1948, האומרים כשיגיע השלום ייפתרו גם הבעיות הללו לאותן משפחות קרועות והרוסות אומרת השופט לוי בקולו הרך: "לכו הביתה לחלום".
בהמשך לתיאוריית הקונספירציה שהעליתי, מאמין אני כי השופט לוי קיווה כי פסק דין זה יהיה פסק הדין שייתן בשבתו על כסאו לעת פרישתו באותו אירוע שבו יושבים כל שופטי בית המשפט העליון ומברכים את חברם הפורש. אירוע כזה לא התרחש לשופט לוי, הוא לא זכה לנשיקה מהנשיאה והוא פרש מבית המשפט חרישי על קצות אצבעותיו ואת ליבו המר השיח בפסק הדין בחשיפה נדירה ביותר של המתרחש מאחורי הקלעים של בית המשפט העליון והוא מספר כי כבר ביוני 2010 הפיץ בין חבריו לרכב את פסק דינו , כדי שיוכל להינתן למועד פרישתו 11.10.2011 , אך לדאבונו שלוש מחוות הדעת החולקות עליו (דעות הרוב ) הועברו אליו רק ביום 10.1.2012, שתיים מהן בשעות הערב וכך נותרה לו רק יממה וחצי להתייחס אליהן וראוי להזכיר עוד כי פסק הדין ניתן כעשרים יום לפני שהסתיימה הזמניות ההיתולית של הוראת השעה בחוק האזרחות וכך אירע שפסק הדין הופיע כגנב במחתרת וכך כמעט סוכל פסק דין של השופט לוי במלואו וכך נמנע ממנו לפרוש מבית המשפט העליון כשמצחו עטור בפסק דין יפה, אנושי וצודק.
מעניין לעקוב בפסק הדין אחרי הדמויות החדשות המאכלסות את ספסלי העליון, מלצר והנדל. שניהם נמנו על הרוב שאישר את החוק, ולגביהם פסק הדין הוא כעין השער המגנטי הבודק את העולים למטוס האם בכיסם כלי נשק סכין או אקדח והנה כשעובר השופט מלצר נדלקים כל האורות האדומים וזעקת הגלאים מרחישת אוזניים . השופט מלצר, שלא אכחיש שתליתי בו תקוות של ריענון וחשיבה חדשה, מחזיר אותנו אל הגלות ואל סיפורם של קמצא ובר קמצא ואל הביטוי "אשרי אדם מפחד תמיד", שבשל מום שהוטל בעגל ששלח הקיסר הרומי לקורבן בבית המקדש , שליהודים הוא מום ולגויים איננו מום, לא הוקרב העגל בבית המקדש ועלתה חמתו של הקיסר הרומי השמיימה והחריב את ירושלים ואת בית המקדש. אלא שנשכח מהשופט המלצר שכיום אנחנו הקיסר הרומי, אנחנו הקנטוריונים ושרי האלפים, אנחנו הקלגסים ואילו הערבים הם הרועדים מפחד ומקיימים דקה, דקה, במחסומים, בבתים, במקומות העבודה, בהרימם את מבטם לשמיים לשמע כל זמזום רפה, את הפסוק אשריהם שהם מפחדים תמיד.

אפתח בגילוי נאות, לפני שנים מספר כתבתי במאמר מדם ליבי כי הפרקליטות
רצחה את הסניגור הציבורי ד"ר דויד וינר לאחר שטמנה לו פח בסגנון "כיפה
אדומה" בפרשת רצח השופט עדי אזר, הפכה אותו לפתיון לעבריין מתוחכם
כזוזיאשווילי עד שנטרף על ידי הזאב ולאחר שחש נבגד ומושפל על ידי מהערכת שכל כך
האמין בה וראה בה את ביתו הרוחני, התאבד בירייה. לא חלפו ימים מספר וקיבלתי מכתב
מפרקליט המדינה משה לדור המודיע לי כי יש בכוונתו להלין כנגדי ללשכת עורכי הדין
מאחר והאשמתי את הפרקליטות ברצח, עד כאן עלתה הגבה ס"מ אחד אך בהמשך המכתב הפכה
התמיהה לצחוק מתגלגל כאשר טרח מר לדור פרקליט המדינה לפרט בפני את יסודות עבירת
הרצח האמורות בחוק העונשין בסעיף 301 "יראו
ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה
התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין
עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו "וטען הפרקליט
מספר 1 ברצינות תהומית כי מעשי הפרקליטות בעניין וינר לא מקיימים את  יסודות עבירת הרצח, ועל כן הוצאתי דיבתם רעה.
אני מניח כי לשכת עורכי הדין גילתה כלפי מר לדור יחס דומה ומעולם לא שמעתי יותר על
העניין.

למורה גילוני ז"ל שהיה המחנך שלי בבית הספר תחכימוני לפני יותר
מחמישים שנה, היה פיתגם קבוע לתלמידים שהבינו את הטקסט כפשוטו וכלשונו "קראת
את זה כתרנגול הודו ששמו מתחת לאפו דף משנה".ואילו מר באמבל באוליבר טויסט של
דיקנס נהג לומר "החוק אינו חמור", אי אפשר להעמיס עליו משאות כבדים
מנשוא ולצעוק לו "דייו", יום אחד יכרע החמור תחתיו והמשאות יתגלגלו לכל
עבר ויחשפו את בעל החמור כחמור גדול ממנו. כן, אני מודע לסיכון בשימוש בחמור, החיה
החביבה כל כך כך על המשורר אהרן שבתאי  ביחס
למערכת אכיפת החוק ומן הסתם המכתב הבא של לדור מתדפק על הדלת ומסביר לי כי חמור
הוא אותה חיה שפלת רוח ממשפחת הסוסיים ומכונה בלטינית Equus africanus asinus ואי
אפשר כלל להשוותה לחוק, אך דיה לצערה בשעתה.

החוק אינו חמור, אלא ריקמה חיה המנסה כמיטב יכולתה לתת ביטוי למערכות
יחסים בין אנשים, שגם הם לא חמורים, אלא ישויות המורכבות לכל הפחות ממים אש עפר
ואוויר. ואולי עוד מה יסודות. הקורא את את פסק דינו של השופט נויטל ואת הראיות
שהציגה בפניו הפרקליטות הנופלות תחת ידו הרכה כאבני דומינו קלים כנוצה, אתה חושף
מתחת לראיות מחשבות של מח מסוכן שהפיק את כתב האישום הזה, מח קונספירטיבי, מנותק
מן המציאות החיה והבועטת הרב גונית,  כי
החוק כמו שאמר שופט אמריקאי אינו מילים אלא נסיון חיים, או תרבות . כל תיק משפטי
הוא יבשת חדשה שרגל פרקליט זוטר או בכיר מעולם לא דרכה בה, וקודם שהוא חותר בתוכה
עם מצ'סטה ומדביק את ילידיה במחלות ומגיפות, הוא צריך ללמוד את שפתה, את מנהגיה את
תרבותה, הפרקליטות מגלה בשנים האחרונות חיבה מסוכנת לעורכי דין ומנסה ככל האפשר
לטשטש את הקו המפריד בין עורך הדין ולקוחו, או בלשונו של לאקאן בין המסמן למסומן,
בין המחלה לסימפטום, סניגורים פליליים מהלכים על פי תהום יוקדת, יורקת אש, שולי גלימותיהם
חרוכות ומפוחמות, הם הקו המפריד בין משפט ובין גיהנום, בלעדיהם, היו הנאשמים על
ספסל הנאשמים אוחזים בגרונות השופטים עד שהיה צורך לכלוא אותם בכלובי ברזל כנהוג
באזורנו. הסניגור הוא כיפת הברזל של המשפט הוא הבולם את חוסר האימון המוחלט של
נאשמים בשופטים, הוא המתמודד עם פרקליטות והמשטרה בעלי משאבים אדירים, אך די
שפרקליט מחוז או פרקליט מדינה יזיז זרת והסניגור ימצא עצמו יורד שאולה, ועו"ד
וינרוט ירד שאולה ואני יודע לדור שהשאול הוא מושג דתי קדום וכדי להגיע אליו יש
צורך לחצות את נהר היגון ולשכור במטבע ששמו קרובי משפחת הנפטר בפיו , את שירותיו
של השייט קיירון שיעביר אותם לגדה השנייה, אך גם המשפט הוא שאול, ואף אם נחלץ משם
עו"ד וינרוט הרי הוא כלזרוס שקם מן המתים, חי לכאורה,  אך צל המוות נשקף מעיניו. הראיות שהובאו כנגדו
הן כל כך קלושות ומבטאות הווי חיים כמעט יומיומי במשרדי עורכי דין, לא אלה בעלי
החליפות האיטלקיות הנוצצות, הרושמים כל דקה וחלקי דקה של שירות משפטי ומתקצבים
שיחת טלפון עם הלקוח, שיעור מוחות עם המתמחה, ארוחת צהריים עם צוות המשרד לדון
באסטרטגיה וטקטיקה, אני לא וינרוט אך כמה אני מבין את עורכי דין שהמשפט הוא עבורם
תאווה האוכלת אותם מבפנים, שעוול ועיוות דין מקפיצים אותם ממיטתם בארבע בבוקר,
שבגיל צעיר למדי הם כבר הלומי קרב, שלעתים קרובות שוכחים לגבות שכר טרחה, שלפעמים
לוחשים לעצמם מה פתאום משלמים לי, לו ידעו שאני זקוק למשפט כמו מכור לסם, עוד היו
דורשים ממני כסף.  לאחר קריאת פסק דינו של
כבוד השופט נויטל בעניין עוה"ד יעקב וינרוט, המפרק ראייה אחר ראייה נסיבתית,
כאילו היו פריכיות אורז דקות,  אני עוקב
אחוז בעתה אחרי הזרת המושחזת של פרקליט המדינה משה לדור לאן היא פונה עכשיו. בחוק
העונשין יש 505 סעיפים ולצידו עוד ערימה על הדשא של חוקים פליליים, חוק המאבק
בארגוני פשע, חוק הלבנת הון, חוקי תעבורה, חוקי מס, סך הכל כאלף סעיפי חוק עונשים עומדים
לרשותה של הזרת המשוטטת ברחבי עולם המשפט ומחפשת ובולשת, ולרשותה האזנות סתר,
חיפושים, האזנות נפח, פלטי טלפון איכוני טלפון, איכוני GPS ואיתורן , כל כך הרבה עורכי
דין  מפרכסים כדגים ברשת, מי מהם לא עבר
בימיו על סעיף כזה או אחר וכאשר מתעייפת הזרת מחיפוש אחרי עורכי דין היא פונה
לפעמים בצדקנות של האינקוויזיטור הגדול מן האחים קרמזוב גם אל השופטים, עבירות מס
נחשפות לפתע אצל שופט בית משפט שלום, שלא היה חביב הפרקליטות, יחסים מורכבים
לכאורה, בין שופט עליון ולקוח ופרקליטות שמסרבת להרפות מן התיק הזה ולהחזיר את
הדשופט לבית המשפט העליון,  מי הבא בתור?
היועץ המשפטי נעלם מתחת לחיוכו האניגמטי והשאיר או הפקיר את המערכה לאינקוויזיטור
הגדול שבחר בדרך הבטוחה ביותר  להעלות באש
את עולם המשפט עד שבסופו ישאר רק הוא עצמו וינגן בקתרוס את מנגינת הצדק המוחלט
הגרוע מן הרשע המוחלט.

נדיר למצוא אנשי משפט הכותבים על ספרות מנקודת מבט משפטית. מגמה הפוכה של ניתוח פסקי דין
בכלים  ספרותיים בולטת יותר ובארץ ומוליכה את התחום שולמית אלמוג וזכורים גם מאמרו הגדול של מנחם פרי על פסק דין רמון וכמה
מאמרים של ליאורה בילסקי אומנם משפטנית אך מעבירה כמה פסקי דין בעבירות אונס מבעד לכור הספרותי והם יוצאים ממנו חבולים למדי.

עתה ד"ר מנחם פינקלשטיין, בעבר הפרקליט הצבאי הראשי וכיום שופט מחוזי כתב ספר, הטור השביעי
וטוהר הנשק נתן אלתרמן על ביטחון, מוסר ומשפט בהוצאת עם עובד, המנתח את שירי הטור
השביעי בעיקר בתקופה שלפני קום המדינה, וגם שנים ספורות אחריה בכלים משפטיים בכל
הנוגע ל"טוהר הנשק", מונח מכובס העוסק בירי באנשים תמימים אגב פעילות צבאית או כמטרה לעצמה

ד"ר מנחם פינקלשטיין מקדיש פרק בספרו  המוקדש לשירי
"טוהר הנשק", של נתן אלתרמן לשיר "לענין של מה בכך", משפט
אלתרמני אופייני, משפט קל כנוצה, המעופפת ברוח שאחריו בדרך כלל נפתחת תהום של רשע
ואטימות לב. (על מילות נוצה  אצל אלתרמן הנושאות על גבן מטען כבד עד מאד ראה סדרת המאמרים של
דן מירון במוסף הספרות של הארץ על המלה האלתרמנית "עוד") השיר עצמו
עוסק בחייל צהל שהרג ילד ברפיח שלא נענה לפקודת "עצור" ובמקום זאת החל
לברוח, ידיעה שעל פי השיר שהתה בעיתונות יומיים ונעלמה כלא הייתה כי זהו ענין של
מה בכך, "אך רצח אמנם בצירוף התראה". ראשית מפתיע הדבר שבאותה עת 1951
זכתה הידיעה לכותרת בעיתון ואפילו שהתה יומיים בחיים, עד  שנעלמה במחי יד, כיום ספק אם ידיעה כזו הייתה
מקבלת דריסת רגל באיזה שהוא עיתון.

לענין של מה בכך: נזכיר  למחבר המלומד מנחם פינקלשטין שבהיותו פרקליט צבאי
ראשי, שינה את ההוראה שהנהיג קודמו הפצ"ר אמנון סטרשנוב, על פיה כל מות של
אזרח אגב פעילות צה"ל באינתיפאדה הראשונה מחייבת חקירת מצ"ח, לעומתו, הסתפק
מנחם פינקלשטיין בהיותו הפצ"ר באינתיפאדה השנייה, בתחקיר מבצעי, שיושרו
ומגמותיו מוטלים בספק. וכמה חיילים "ששיני החלב שלהם טרם נשרו", כלשונו
של אלתרמן נמלטו מן הדין והררתעה בשל תחקיר מבצעי.

 לעניין של מה בכך, נזכיר כי שמו של אמנון סטרשנוב שבספרו "צדק
תחת אש", מקדיש דיון ממוקד לשאלה זו נעדר מספרו של ד"ר פינקלשטיין, אמנם
שם הספר מוזכר בין כיותר מ400 מקורות שמקשטים את הספר ובלי ספק מעידים על רוחב
מחקרו ועיונו של המחבר, אך לצערי לא הצלחתי למצוא את איזכור המקור בספר עצמו שרוב
עמודיו: שליש טקסט ושני שליש הערות שוליים והפנייה למקורות, באותיות קטנטנות מעבר
ליכולתי האופטיות. גודש המקורות מצביע מצד אחד על ידענותו המופלגת של המחבר אך
אולי גם על איזה חוסר בטחון של משפטן שבין היתר חולק על דעתו המלומדת של דן מירון
חוקר ספרות מן המעלה הראשונה.

לענין של מה בכך: נשלים את המעשה ונספר כי זמן קצר לאחר שהוצאה הוראת
הפצ"ר פינקלשטין שלא לחקור חקירת מצ"ח עצמאית מותם של "לא
מעורבים", בלשון המכובסת הנהוגה עתה בצה"ל, בשנת 2003 הוגשה לבית המשפט
העליון עתירה לבג"צ על ידי "בצלם", ו"האגודה לזכויות
האזרח" כנגד הוראה זו, והופה – הופה לפני עשרה ימים ב-22 לאוגוסט בליבה של
הפגרה הלוהטת הופיע לפתע פסק הדין שניתן על ידי הנשיאה בייניש, השופט לוי והשופטת
חיות באתר בית המשפט העליון (לא בוצעה השמעה של פסק הדין באולם ג המפואר של
הנשיאה) פסק הדין צץ באינטרנט כמעט באין רואה, כאילו היה חייל יפני נושא רובה
בריח, שהסתתר בעבי היער ולא שמע שאינתיפאדה השנייה הסתיימה זה מכבר ונשמתה של
העתירה מזמן יצאה בייסורים. פסק הדין דחה את העתירה מאחר וארבעה חודשים קודם
באפריל 2011 שונתה על ידי הפצ"ר הנוכחי ההוראה הישנה של המחבר וצומצמה ביותר.

לענין של מה בכך: מצא לנכון המחבר הפצ"ר לשעבר לחרות את שירו
של אלתרמן "על זאת" על שער הספר ולהקדיש לו את אחד הפרקים הארוכים ביותר
בספר.

 הוא חצה עלי ג'יפ את העיר הכבושה, / נער עז
וחמוש . נער כפיר/ וברחוב המדובר/איש זקן ואשה/ נלחצו מפניו אל הקיר/ והנער חייך
בשיניים חלב/אנסה המקלט וניסה/ ורק הליט הזקן את פניו בידיו/ ודמו את הכותר כיסה

ד"ר פינקלשטיין חקר את העובדות ההיסטוריות שמאחורי השיר ומצא שניגוד לסברה המקובלת
(למשל במאמר של יצחק לאור) לא מדובר בהרג המוני של אזרחים רבים במהלך כיבוש לוד,(גם זה קרה) אלא  השיר נכתב בעקבות הריגתם של מאות ערבים
"לא מעורבים", ביום 29.10.1948 , בעת כיבוש כפר דווימה,  ללא התנגדות.  גילוי שהמחבר מייחס לעצמו אך מקורו במאמר של יואלה הרשפי, שלא זכתה להיכלל ברשימת המקורות בספר

לענין של מה בכך: מתעוררת השאלה דמם של כמה זקנים וילדים כיסה
כתלים ומרצפות כתוצאה מהחלטת הפצ"ר פינקלשטיין להוציא חקירות אלה מידי מצח. הכפר
דווימה  נעלם מן המפה הגיאוגרפית והקונספטואלית, ומצאתי לו זכר רק במאמר ואילוסטרציה של הצלם מיקי קרצמן (הכפר היה
בחבל לכיש ליד מושב אמציה של היום והאיזור ידוע כשמורת הטבע מערות חזן), והחקירה
הלא פלילית שנפתחה בעניין זה נגנזה והתאדתה  ואת שרידיה לא נוכל למצוא אפילו במערכת "מערות חזן", שמתחת לכפר
דווימה.

אין ספק כי נתן אלתרמן, שאותו מכתיר המחבר כמשורר לאומי,  כמו בן גוריון ובודאי כמו המחבר לכודים בסתירות
מצפוניות כמעט טרגיות. נתן אלתרמן יותר מכל איש רוח אחר תרם להערצת הצבא
לאידיאליזציה של המוות, שמהלכת ביניינו עד עצם היום ונתנה אותותיה בספרו הנערץ כל
כך של דוד גרוסמן (לא על ידי) "איש נופל מן הזמן", וליחסי עיתונאים
גנרלים  והוליד אפיגונים מכוערים יותר או
פחות כחיים גורי, חיים חפר, אורי דן. ובן גוריון שהורה להפיץ את השיר "על
זאת", "לכל איש צבא", שיקר במודע ובמפגיע כשהכחיש כי יחידת 101 של
אריק שרון אחראית לטבח בכפר קיביה וכדברי המשורר הלא לאומי:

"מלחמה זה עסק
טוב מאד / מי שחי נשאר בחיים/ והיתר שותקים ושוכבים," (את ואני והמלחמה
הבאה-ספר הציטטות של חנוך לוין גם הוא בהוצאת הקיבוץ המאוחד )

 שכתב גם על המשורר הלאומי:

"משורר לאומי
הוא אדם שכותב שירים לאומיים/… לחיות ולמות באופן לאומי זה מה שעושים האנשים
הלאומיים/ המשורר הלאומי חי ומת באופן לאומי (תפשו את המרגל- ספר הציטטות)

ואשר למחבר עצמו,
מתעוררת תמיהה גדולה מהו הכח הטמיר שמשך את מנחם פינקלשטין  דווקא לשירי אלתרמן וטוהר הנשק. (הספר הוא למעשה
תעתיק של מאמר שפירסם המחבר בכתב העת "משפט וצבא ביוני 2009), מי שתקופתו מנע
העמדה לדין של חיילים בגין הרג אזרחים נמשך בעבותות של קסם, דווקא אל הרובד בשירת
אלתרמן המוחה כנגד השתקת פרשיות של הרג אזרחים, המחבר השקיע בספר מן הסתם מחקר
ועיון מרובים ביותר לנוכח הכמות המבהילה של הערות שוליים המושכים את הטקסט מטה מטה.

התשובה מן הסתם היאלא במישור המשפטי או הספרותי, אלא במקום אחר מוצלל בדירה בצפון תל אביב מרוהטת
בצניעות:  שני כסאות או כסא וספה וקופסת
טישו ומפגש שמתחיל במילים ,"ספר לי על עצמך מנחם"

דווימה שחלפה מן העולם מיקי קרצמן אילוסטרציה

Do not go

gentle into that good night,

Old age should burn and rave at close of day;

Rage, rage against the dying of the light.

דילן
תומס

אל תפסע
מעדנות אל תוך הליל הזה הטוב,

על הזקנה
לבעור ולגעוש בערב יום;

זעם, זעם
על גסיסת האור

תרגום
עודד פלד

קיוויתי
כי כך תסתיים מחאת האוהלים בזעם ולא תתאדה בשקט בלתי נסבל  אל תוך הלילה. אני מתגורר בשדרות רוטשילד מעל
ראש החץ של מחאת האוהלים. ראיתי את תחילתה בהשתאות. כיצד  מארבעה או חמישה אוהלים, הפכה לעיר אוהלים
גועשת ולוהטת שהזרימה אל ההפגנות הענק תקווה אינסופית שהציפה את האזור כולו בתחושת
אחדות ובריאה מחודשת שלא הייתה כמוה, אחד הסימנים המאפיינים ביותר לטעמי היה
הסובלנות של נהגי הרכבים למבוך מעברי החצייה שמאפיין את צומת רוטשילד הבימה,
מרמורק, שהיה עד אז כמעט למלכודת מוות, פתאום נהגים עצבניים מעניקים זכות קדימה
להולכי רגל, ולא צורחים עליהם בצופרים מחרישי אוזניים. אך המשכתי לראות את עיר
האוהלים גוססת בהדרגה, האוהלים התמעטו ואלה שנשארו היו יריעות בלויות שדמו יותר
למחנה צוענים מאשר לאותה עיר מוארת בפיסגת הר התקווה הגדולה. בעיירת הרפאית נותרו
לא אלה "שלא הצליחו "לגמור את החודש", אלא כאלה שלא הצליחו להתחיל
את החודש, או את השנה או את חייהם בכלל, נותרים מאחור עזובים ונשכחים, גם על ידי
מי שהביאו את אוהליהם למקום. דפני ליף, מתי שמולביץ, יוסי יונה, ושאר
"המנהיגים", נישאו עם משבי רוחות הקיץ הלוהטות, על כנפי התקשורת, והפליגו
הרחק משם אל פסגות אחרות, ויכוח על דוח טרטנברג, אל סוגיות חובקות עולם ומחנה
האוהלים הלך והצטמצם. לא היה יום שלא ראיתי כמה אנשים אורזים בחשאי את האוהל
והחפצים, טנדר קטן ממתין להם על המדרכה ממול והם  ונעלמים מן המקום. הלילה הזה שלאחר ראש השנה,
לפני שפוקע עיכוב הפינוי שניתן בבית המשפט קיוויתי שתחזור דפני ליף, החיננית,
וכובעה, ינוע שוב חסר מנוחה בין האוהלים, כפי שראיתי אותו מחלוני עולה ויורד, בין
האוהלים כמו ספינת קיטור החותרת במעלה הנהר בנחישות ובעקשנות אל מטרתה, אבל את
הכובע כבר לא ראיתי מספר שבועות. אמרתי לעצמי  אולי  בלילה
האחרון הזה, תשיב למקום את האוהל שלה, שהתחיל את הדבר המופלא הזה, תחזור אל המקום
ששם הכל התחיל  ותהיה עם שרידי הפליטה
שנותרו במקום, משמרים את סמל המחאה, עד שיבואו מן הסתם מחר הפקחים ויפנו את המאהל.
לא אכחיש מחאת האוהלים גרמה לתושבי המקום קושי עצום, היא גבלה במיטרד תברואתי, היו
לילות שהשמחה הכבושה במקום טרדה את שנתם של השכנים ושדרות רוטשילד, בניגוד לשמועה,
אינה מגדלי אקירוב, מתגוררים בה מבוגרים ותשושים, כאלה שניתן היה לראות לפני המחאה
יושבים עם מטפליהם על ספסלי הגן, יש ברחוב דתיים וחרדים החיים בשלום עם החילונים,
הרבה ילדים וזוגות צעירים, וכל אלה השלימו עם המחאה כמעט עד לסיומה, עד שהסמל המרומם
ל" פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום,  הפך  לעמק הבכא של מי
שראו באוהלים קורת גג הכרחית. באותה עת כבר ייחלתי, כמו דיירי הרחוב האחרים  כי השדרה המפוהקת הלא מתיימרת ולא מתחצפת,
תחזור לדיירי האזור ולעיר, ותפשוט את בלויי הסחבות שכבר לבשה, ועל אף התחושה הקשה והמדכדכת
שהמקום השרה על הסביבה, האמנתי שלפחות כמעשה סימלי שבורא מיתוסים והיסטוריה,  של מנהיגים אמיתיים, הלילה הזה האחרון יהיה
מוקדש ל"זעם, זעם על גסיסת האור", ותשוב למקום ללילה אחד  תחושת האושר והתקווה, כבימים הטובים,  וזה לא קרה. השעה עכשיו אחרי 1 בלילה (לפי שעון
חורף) ומן החלון אני רואה מתי מעט של שוכני האוהלים עדיין יושבים על הכורסאות
המאולתרות, שותים, מעשנים, שותקים, האור שנגע בהם כבה והדמעה יבשה. ואיל תושבי
המקום יצטרכו לחזור אל האינסטינקטים החייתיים שלהם שיסייעו להם להימלט בעור שיניהם
מן המלכודת התחבורתית שטמנה להם העירייה, או משרד התחבורה או כל רשות אטומה אחרת
בצומת הרחובות שבין שדרות רוטשילד ובין כיכר הבימה .

]]> http://avigdorfeldman.wordpress.com/2011/10/04/%d7%a2%d7%99%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9d/feed/ 3 avigdorfeldman http://avigdorfeldman.wordpress.com/2011/10/02/%d7%99%d7%90%d7%9c%d7%9b-%d7%99%d7%90%d7%97%d7%94-%d7%99%d7%90%d7%97%d7%a4-%d7%95%d7%90%d7%97%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%94/ http://avigdorfeldman.wordpress.com/2011/10/02/%d7%99%d7%90%d7%9c%d7%9b-%d7%99%d7%90%d7%97%d7%94-%d7%99%d7%90%d7%97%d7%a4-%d7%95%d7%90%d7%97%d7%99%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%94/#comments Sun, 02 Oct 2011 05:54:30 +0000 avigdorfeldman http://avigdorfeldman.wordpress.com/?p=66345 ]]> אומנם פרשת מרגלית צנעני נדחתה אל תת סף ההכרה, אך מצאתי לכון להעלות רשימה שפירסמתי בויינט בעת שהפרשה להטה

היחידה הארצית לחקירות כלכליות יאל"כ, (או יחידת עאלכ בלשון העם), שבראשה עומד סנ"צ
אבי נוימן הצטרפה לפני פחות משנה  לשלל
יחידות המשטרה הנושאות ראשי תיבות מזרות אימה
המתחילות באותיות י"א ("יחידה ארצית", או "יש אלוהים")
) יאחב"ל (יחידה ארצית לחקירות בינלאומית) יאח"ה (יחידה ארצית לחקירות
הונאה), יאח"ס (יחידה ארצית לחקירת סוהרים) ממש כמו באמריקה, שלכל זן של פשע
מוקדשת יחידה פדראלית (ארצית) מיוחדת, DEA  (סמים ומזון) FBI  ורבות אחרות אך מה נעשה והפשע בישראל דל וחסר
השראה והיחידה הארצית – הפדראלית, מכסה טריטוריה מבאר שבע לנתניה שהיא בקושי מחוז
לשריף טקסאני שיש לו שני סגנים, 30 שוטרים ומשמר אזרחי, בחגורתו תקוע אקדח ועל
ראשו מגבעת סטטסון מקש משובח. ואילו דומראני, מולנר, אברגיל הם הרעים היושבים בפאב
המקומי ומדי פעם יורים זה בזה בתוך כדי ויכוח על מלצרית חשופת שוקיים. אז אם אין
פשע יש שדרות מאדיסון, וראשי היחידות הופכים לדן דרייפרים  בנעלי נייק ובגינס חיקוי לוויס. וטקטיקת הפרסום
העצמי היא אחת ויחידה הדלפות מכוונות המנפחות כל פרשה שולית לשערורייה בינלאומית,
בסדר גודל של חטיפת בנו של לינדנברג. היאה ליחידה הארצית, אין לטעמי דבר מעורר
בחילה יותר מן המפל בלתי פוסק של הדלפות מכיוון יחידת המעלה ממעמקי חדרי החקירות,
מתיקי המודיעין, מהשערות פרועות שעולות יורדות, צנעני נפגשה עם דומראני, פנתה לאחד
מאנשי מולנר, היטתה תוצאות כוכב נולד, נכנסו לחשבון הבנק שלה, האזינו לה בסתר,
העבירו "דברים מעניינים לרשות המיסים", הו הבחורים המצויינים של אבי
נוימן, הו השוטרים האמיצים שרדפו אחרי מרגלית צנעני בשבילי הנגב הצחיחים עד להפגנת
המחאה,  בבאר שבע המשולה בדמיונם הפרוע של הגברים
של נוימן לפחות לליטל רוק במדינת ארקנסו, האבק היתמר, הסוסים צנפו והזמרת החביבה
נצפתה מתחבקת עם אמרגנה הנסחט, מכשיר הטלגרף בחדרו של אבי נוימן פלט סרט נייר,
"היעד נתפש בכף", העצורה עקודה בחדרי החקירות, חסרת אונים, חסרת קול,
פרקליטה הסימפטי, הלבוש בחום הזה בחליפה ועניבה מתרוצץ סביבה וסביב אנשי המשטרה
וממלמל קלישאות חבוטות ושרוטות כמו חגורת השריף של ליטל רוק, מרשתי חפה מפשע, והשוטרים
מדליפים לכל מי שרוצה לשמוע כמו השיכור המקומי אחרי חצי בקבוק של ג'ק דניאלס . וזה
עובד ועוד איך זה עובד בית משפט השלום עוצר ל 9 ימים שזו בדרך כלל המנה לרוצח
סדרתי, ובית המשפט המחוזי שצימצם את המעצר לשישה לא פחות לא שפויים, גם הוא מצטרף
אל החגיגה (התימנית?) והשוטרים שכבר ננזפו בשל הדלפות מגמתיות ושיקריות באין ספור
פרשיות קודמות ממשיכים להדליף ולפטם את העיתונאים האוכלים מכף ידם כפודלים
משטרתיים. כי אחרת איך יצדיקו הגברים של נוימן את הקידומת "יש אלוהים" בשם
היחידה שלהם?

"יש לבחון לאפשר לשופטים מסלול מעבר מהיר בשדה התעופה דרך טרקלין השלום", כך ביקשה שבוע
שעבר יו"ר נציגות השופטים השופטת ורדה אלשיך, מועדת הכספים של הכנסת וכך
סיפרה בקול רועד: "עמדתי בתור בשדה התעופה ופגשתי לפתע אדם ששפטתי אותו. הוא
התחיל לדבר איתי ולא ידעתי איפה לשים את הפנים שלי, יש לאפשר לנו לעבור בדרך אחרת
דרך VIP  או טרקלין"

הנה עלתה מתהומות התודעה המשפטית החרדה העמוקה ביותר של השופט, שלאחר
ששלח אדם למאסר והלה נעלם במהירות מלווה שני שוטרים במעלית המקרקשת אל בית הקופים
בבטן בית המשפט, פתאום הוא מעיז לחזור אל העולם ועוד לשדה התעופה וירחף באוויר
לצידה של השופטת. השופטים בטוחים, כי ברגע שנפטרו מהנאשם או התובע הטרדני הללו הופכים
לקרפדות ירקרקות. והנה הוא חוזר לתור בשדה התעופה כאחד האדם "לא ידעתי איפה
לשים את הפנים שלי" אמרה נציגת השופטים ואכן כל המכיר את בתי המשפט בארץ יודע
כי הפרדת השופטים מן האסירים היא כלל ברזל. השופטים גרים בעיר האסורה בעלת מעליות
משלה, גזוזטראות וגשרים. האסירים והעצורים מתגוררים כמובן בתופת וממנה הם עולים
במעליות צרות ומחניקות אל אולמות השופטים לפגישה קצרה עם השופט. השופטת אלשיך
נדהמה לראות כי החלוקה הנוחה כל כך בין השופט וקורבנו אינה קיימת בעולם החיצוני
ולמה תגביל את החלוקה רק בשדה התעופה, מה עם מחילות מיוחדות בקניונים, תאים מרופדי
קטיפה בבתי קולנוע, ותיאטראות, ולמה לא מערכת מנהרות בכבישי הארץ שיובילו היישר אל
המקלט האטומי של שר השיכון, התחבורה ושר הקשר עם העם היהודי. מעבר לעליצות הפחזנית
שהצעת השופטת אלשיך מעלה בין צלעותי, הרי היא מבטאת עיקרון יסוד של מערכת המשפט.
חלוקת עבודה המביאה לאטימות מוסרית, והעברת האחריות, המשרתת נאמנה כל מערכת כוחנית
ואלימה המחלקת  את האחריות לפרודות זעירות.
מבחינתו של השופט סיפורו של הנאשם הסתיים ברגע שגזר את דינו. את השופט לא מעניין
מה התרחש לו בבית הכלא, האם שוקם האם השתחרר אדם טוב יותר או רע יותר. האם נגמל
מסמים, נדיר עד נדיר מאד ששופט ממשיך לגלות עניין באדם שעבר תחת שבטו ונשלח למאסר
ממושך. חיים כהן וברנס הוא החריג היחיד המוכר לי. השופט הוא תחנה אחת במכונת
הענישה וממנה עובר הנאשם לבית הסוהר, והוא נמחק מתודעת השופט עד שהוא עולה מן
התופת אל התור הנורא ההוא בשדה התעופה.

מעניין שההצעה של השופטת אלשיך לאפשר לכבודם להשתרע על הכורסאות המרופדותשל חדר הVIP  וללגום מרטיני וודקה, בחוש אך לא מנוער, באה דווקא ממנה הסיכוי שתפגוש את אחד מפוקדי אולמה בתיקי
פירוק גדולים של חברות ענק באולם הVIP גדול הרבה יותר מן האפשרות שתפגוש אותם במרחבי כל – אדם בשדה התעופה,  הנה ממול לשופטת מר דנקנר ועל ידו מר תשובה, ומר גאיידמק וליאוניד נבזלין מכרסם סנדוויץ סלמון.  מעניין מי היה אותו נשפט שהתגנב אל התור שלכבודה,  מן הסתם איזה בעל מכולת קטן שעסקיו
עלו על שרטון ובא להתחנן לנושיו אצל הגברת אלשיך.

לקראת הכתיבה על ספרו של רוברטו סביאנו "היופי והתופת", שאלתי מן "האוזן", את הסרט, 300, המבוסס על הקומיקס המופלא של פרנק מילר, המספר את מלחמת 300 הספרטנים כנגד הצבא האדיר של אחשוורוש הפרסי במעבר הצר של תרמופילאי. רציתי להבין למה נמשך סאביאני באופן כה עמוק אל הסרט שהוא תערובת פשיסטית הומוסקסואלית של הספרטנים השריריים,  כנגד מלכת הדראג, אחשוורוש העטור שרשראות ופירסים, ואוסף הפאטישים, הפריקים, הסדו מאזו והטרנסווסטים המרכיבים את הצבא הגדול ביותר בעולם בעת ההיא. סביאני הקדיש לסרט את  המסה "יום זה יהיה שלכם לנצח", ציטטה מדברי ליאונידס לחייליו ערב הקרב שבו כולם נקטלו אך עצרו את התפשטותו של הצבא הפרסי. הגברים נגד מלכות הדאג חשבתי לעצמי, שחיתות מוסרית, הטיית הסובייקט השחתת המין אל מול מיניות גברית טהורה. מי מהם מייצג את המאפיה האיטלקית שלה הקדיש סביאנו את ספרו הקודם, "קאמורה", ספר אפי המציג את המאפיה ככלכלה עולמית אלטרנטיבית, ישירה יותר, שבורידיה זורם קפיטליזם טהור, בלי הונאות, פרסומות, יצירת צריכה מיותרת מלאכותית, העוסקת בעיקר במכירת הנאה טהורה קדושה כמסחר בקוקאין שהיא טעם החיים  ולא בתחליפי הנאה כקוקה קולה.

 ולפתע הלמה בי ההכרה כי המאפיה הם הצבא הספרטאני וכל השאר, קוקה קולה, פיאט, הפוליטיקה האיטלקית, ברלסקוני, תוכניות הריאליטי, העיתונות המתרפסת, הם בעצם מלכות הדרג של אחשוורוש. באופן הזה אפשר להבין את את כתיבתו של סביאני  על הכדורגלן מאסי, שצמח מן האפשתות שלקה בחוסר תיפקוד של הורמון הגדילה עד שקבוצת הכדורגל ברצלונה לקחה אותו תחת חסותה, שילמה הון תועפות להצמיח אותו לגובה של מטר וחצי ולהפוך אותו לשחקן הכדורגל, לדעת סביאני, הטוב ביותר בעולם וכך הוא כותב  על המתאגרף האיטלקי המכונה, טטאנקה סאנקאטו, שגדל באחד ממועדוני האיגרוף של מרצ'נזה , עיר קטנה המונה 40.000 תושבים המתפקדת כבר שנים כחממת הגידול למתאגרפי איטליה. על איגרוף כותב סביאנו: " אגרוף הוא זעם ממושמע, עוצמה מעוצבת, זיעה מאורגנת, אתגר של שרירים ומחשבה", משפט שיכול היה בקלות להיכתב במסגרת הניו ג'ורנליזם, למשל על ידי נורמן מיילר על קאסיוס קליי, או אפילו המינגווי על לוחמי השוורים הספרדיים, ושוב עולה במוחי רעיון העיוועים שגם כשסביאנו כותב על איגרוף ומצטט את הומרוס "אין עשייה טובה יותר מזו שאתה מגשים במו ידיך", הוא שוב כותב על המאפיה מול הפוליטיקה האיטלקית או העולמית או קרן המטבע הבינלאומית שהיא רפיסות , חולשה, חנופה, המתממשת באונס עלוב של חדרנית במלון.

יש בחירות בספר שהן מובנות מאליהן. לאחר שפורסם הספר קאמורה, העוסק במאפיה האיטלקית בעוצמה של אפוס יווני, המתאר אותה ככוח גלובאלי, כאימפריית פשע החובקת עולם , הפך סביאנו ליעד החיסול המועדף של המאפיה האיטלקית והסיציליאנית, ירד למחתרת והוא מלווה כל העת בשומרי ראש חמושים. על כן משיכתו לעיתונאית אנה פוליטקובסקיה, שנרצחה במוסקבה לאחר פירסום הספר צ'צניה, או אווה יונסון, (שספרו שני פנים יצא לאור בעברית) שמת מאלכוהוליזם והתקף לב לאחר שהיה נתון להשגחה והטרדה מתמדת של השטאזי המזרח גרמני, אינם מפתיעים וכך גם פגישתו המרגשת עם סלמן רושדי. וכך המשיכה לאפוסים ענקיים שכתב  ויליאם טרוור וולמן, שעד שקראתי עליו לא ידעתי כלל על קיומו, אך מתברר שכתב אפוסים של אלפי עמודים על אמריקה כחזון של אפוס סקנדינבי, אך גם האפוסים הגדולים תמיד מעורבים אצל סביאנו במלכות דראג וכך בפגישתו הראשונה עם וולמן בחוף אמלפי שואל הסופר הנערץ על ידי סביאנו אם הוא יכול להראות לו היכן פועלות הזונות הניגריות ואומר לסביאנו המופתע בבוז : " עיר שאין בה זונות ניגריות לא מגיע לה שיבקרו בה".

קשה לקורא הסקפטי, המיואש, המתוסכל לקרוא את המשפט בספר: "ספרות כעונג אינה מעניינת אותי, גם לא ספרות כמחשבה חיוורת,. אין לי עניין בסיפורים יפים שאינם מסוגלים לטבול בדם תקופתי או להישיר מבט לעבר ריקבון הפוליטיקה וצחנת עולם העסקים, ואכן המסות כולן רצופות בהשקפת עולם כי כתיבה, ספרות עיתונאות יכולות לשנות את העולם לשמוט אותו מברוני הפוליטיקה והפשע שהמשתפים פעולה בתת עולם נסתר מן העין. סביאנו נמשך אל המיתוסים הגדולים, זה של קרב תרמופילאי וזה המתואר בפרטי פרטים על הרעלתה של אדמת איטליה ואנשיה, על ידי המאפיה שרכשה מונופולין על הובלת האשפה באיטליה ובארצות אחרות. החזון המפלצתי של מליוני טונות של אשפה הנקברים באדמה ומרעילים את הסביבה, הורגים ילדים  ומעלים את תמותת הסרטן בעשרות אחוזים מעוררת חרדה, ומזכירה בעוצמתה ציורים שלך הירונימוס בוש.

ספק את יש עוד סופר בעולם עתה הניחן בתמימות הילדותית של סביאני, באמונה כי בכוחו לשנות ולזעזע, אבל סביאני עושה את זה בקלילות, בתערובת של קומיקס והקשבה לאדמה המזוהמת וכלשונו הוא מצליח "למדוד את מצב האמת באיטליה, את מידת האפשרות לומר אותה ולהתחקות אחריה, לגלות את מצב הרגישות והסיסמית לאמת במדינה זו, את הפעימות החלשות שלה פה ושם באירועים זנוחים", ואחר האירועים הזנוחים הללו מתחקה סביאני כבלש קוסמי שהגיע לביקור בכוכב מורעל ומושחת, הוא מצמיד את אוזנו לאדמה המורעלת ושומע ומקשיב . מי יתננו סביאני במדינתנו השקרנית, מי יעיז להתמודד עם המפלצת עם מלכת  הדראג המופיעה בקוליסאום הגדול בוושינגטון, לבושה בכל הפירסים והשרשראות, יורקת אש, אוכלת התינוקות, מזהמת בנשימתה הסרוחה את הקרקע שאנחנו הולכים עליה. מי מוכן למות על העט, להחזיר את ערך האמת למקומו?

דוחפים אצבע לאולם המעצרים (חדשות 1987)

רק השטחים הכבושים משתווים לעיר כתל אביב, מבחינת הצפיפות החוקית, זו הנמדדת על פי מספר הצווים והגזירות לכל חוטם וגולגולת. העיר היא חוק מתחת לרגליים, טריטוריה כבושה על ידי מינהל ההנדסה, משרד הבריאות, הפקחים, החניונים, רודפי כלבים, מרעילי חתולים, המדרכה נוסעת כמו פס ייצור מטורף המחליף כיוון באופן אקראי וסתמי. הצווים שאיש אינו מכיר אותם מסדירים את החנייה, המהירות, הלכלוך, המוזיקה, האינטימיות הרכה האסורה בגן הציבורי, הטעם והריח.

לתל אביב, כגריד חוקי צפוף, יש שני פתחי עכוז, הפעורים בקצוות המנוגדים של קומת הקרקע בהיכל המשפט ברחוב וייצמן: בית המשפט העירוני ואולם המעצרים. את חום הגוף של העיר אפשר למדוד שם לא במדחום דיגיטאלי, אלא באצבע חשופה. לבית המשפט העירוני נדחוף אצבע בפעם אחרת היום נדחוף האצבע לאולם המעצרים, בכל בוקר מקרי נגלה כי החוק בוער מתחת לרגליו של הערבי בתל אביב. בכל בוקר הם הרוב שבין העצורים. (היום מתחרים בהם "עובדים זרים") אדם שמובא למעצר הוא "חשוד", את המדינה מייצג שוטר והשופט/ת התורן הוא "כבודו". מספר הערבים החשודים עולה בעשרות מונים על מספרם בעיר.  הם נאספו בלילה הקודם, מטרות איטיות ועייפות, משרכות רגליים, ברחובות שהם לערבים ועובדים זרים כבישים אדומים, בעיקר מעבר לרחוב החשמל בואכה התחנה המרכזית הישנה וכלה ברחוב סלמה והתחנה המרכזית החדשה. אפילו השוטר המסורבל, העילג שכרסו משתפלת מעל מכנסיו מצליח להשיג אותם לפני שהם נבלעים בחדר מדרגות מסריח משתן. השוטר מבקש הארכת מעצר של עשרה ימים. "למה", שואל כבודו, מתברר כי ברחוב עלייה פינת לוינסקי נפרצה חנות הבגדים "לחתן" ושני הערבים החשודים נתפשו כחמש מאות מטר משם כשהם "מזיעים, נרגשים ומבולבלים", אומר השוטר. "מדברים עברית"? שואל כבודו, אחד מהם מדבר קצת עברית והשני כמו בבדיחה אנגלית הוא בן דודו. "מה קושר אותם לשוד"? שואל כבודו "מזיעים נרגשים ומבולבלים", כבודו מעיין בתיק, "אבל בהארכת המעצר הראשונה הם היו חשודים בגניבת ג'יפ" שואל כבודו. "הג'יפ כבר לא על פרק מצאנו את הגנב, אין להם קשר אליו".

הערבי עלה על גיאוגרפיה מסוכנת, מטרה קלה, איש עייף ומטושטש, במקום הלא נכון בזמן שאף פעם לא יהיה נכון. הוא מזיע ומבולבל כי נמאס לו מהמדינה היהודית, כי החוק הישראלי לערבי הוא כמו בדחן חתונות לאורח לא רצוי. פתאום בלי התגרות, רק בשביל הצחוק המשחרר הוא דוחף מרפק לצלעותיו – אפליה בשכר לימוד באוניברסיטאות, תוקע אצבע לעינו- קצבאות ילדים ליוצאי צבא (ואחרי שפורסם המאמר: תופש את אשכיו וצוחק צחוק מטורף- חוק הנכבה ועוד מעט חוק הבאסה) חשיפה ממושכת לבדחן חתונות מחלישה את מנגנון ההישרדות של הערבי לא פחות מסקס לא בטוח עם זונה נרקומנית.

כבודו מקמט את מצחו, "נמצאו ברשותם חפצים גנובים"? הוא שואל את השוטר, "הם כנראה הספיקו להשליך אותם", אומר השוטר שגם הוא מתחיל להזיע ונשמע מבולבל למדי, איפה הוא היה כשנפרצה החנות "לחתן"? "ואין להם קשר לג'יפ" שואל כבודו באכזבה מסויימת. "לא", משיב השוטר. "לשחרר" פוסק כבודו. החשוד שחזר למעמדו כערבי במקום הלא נכון "לוחש לעצמו בערבית "אתה תשלם על זה", מה הוא אמר שואל כבודו שאינו דובר ערבית, "הוא אמר שאדוני ישלם על זה", מתנדב לתרגם יהודי משופם מן המשקיפים הקבועים באולם המעצרים. "ישלם על מה?" שואל כבודו. "אולי על המעצר" אומר השוטר, "אם אדוני זוכר, אדוני עצר אותם כחשודים בגניבת הג'יפ ל15 יום", "ככה", אומר כבודו "לעצור את שניהם מיד ולהגיש עוד היום כתב אישום כנגד שניהם על איומים על שופט", "אבל אני לא אמרתי כלום" אומר בן דודו", "תטען את זה במשפט" אומר כבודו.

מחוסר מעש ומתוך סקרנות אני נגרר אחרי השוטר והשניים שביום אחד היו "חשודים", "ערבים" ו"נאשמים".

כתב אישום כנגד השניים הוגש במזכירות כעבור שעתיים והמשפט התנהל בצהרי אותו יום אצל כבודו אחר בקומה הרביעית. עליתי לראות, "אתם נאשמים באיום על שופט" אמר כבודו, "אבל לא גנבנו את הג'יפ", אמרו השניים "איזה גיפ", אמר כבודו, "הם היו חשודים מלכתחילה בגניבת ג'יפ אך לא נמצאו ראיות", היה נדמה שהשניים אינם שומעים מאומה, כאילו היה אולם המשפט מטוס המשייט מעל האוקיינוס וחור גדול נפער בצידו, האוויר נשאב החוצה בקול שריקה איומה ולחץ האווויר פוצץ את קרומי השמיעה של הנאשמים ואת קרומי השחייה שלי, עד לרגע הזה לא ידעתי שיש לי קרומי שחייה והתחלתי לטבוע.

האם אמרתם לשופט שהוא עוד ישלם על זה " שואל כבודו "התכוונתי שהוא ישלם על העבודה בריצוף שהפסדתי אומר זה שדובר עברית קצת ובן דודו שותק. "אז הנאשמים מודים" אומר כבודו ופונה אל השוטר: "טיעון לעונש", "אין לנאשמים עבר פלילי", אומר השוטר "אך איומים על שופטים הם מכת מדינה מסוכנת ביותר ויש בה כדי לפגוש באשיות החוק, מבקש מאסר בפועל משמעותי" "מה יש לכם להגיד" פונה השוטר בחביבות אל השניים "לא גנבתי את הג'יפ" אומר הדובר עברית "ואתה" פונה השופט אל הבן דוד שמשיב בערבית " גם הוא אומר שלא גנב את הג'יפ " , מתרגם הצופה הנאמן שעלה איתי לקומה הרביעית. "יש משפחה" שואל כבודו "אשה וארבעה ילדים" עונה אחד והשני שותק.

"גזר דין", אומר כבודו, "העבירה חמורה, כולנו יודעים לאן יכול להוביל איום על שופטים בשל העדר עבר פלילי אני מסתפק בעונש של שנת מאסר". נפתחה הדלת המובילה אל מעלית העצורים היורדת אל הכלובים במעיים של בית המשפט, השריקה הפכה לשאגה, חפצים החלו משייטים במטוס ובאולם בית המשפטשני הערבים נשאבו החוצה אל החלל החיצון.  הגיע העת להוציא את הצבע מפתח העכוז, עשן דק וריח של בשר חרוך עולים משם.

ואכן פסק הדין ניתן ימים ספורים לפני חג הפסח, וקשה עד מאד לדכא את האסוציאציות שהוא מעלה שגם השופט אליקים רובינשטיין נותן להם ביטוי קל. ראשית נוצת הטווס הפכה לנוצת ברווז מת רק על יסוד התבוננות במספרו של ההליך: בג"צ 1134/05 , זאת אומרת העתירה הוגשה על ידי ארגון "קו לעובד" ואחרים בשנת 2005 ואנו זקוקים לחמש אצבעות של יד אחת ועוד 2 אצבעות של יד שנייה כדי למנות את השנים שחלפו מאז- 7 שנים, ושוב זה מחזיר אותנו למצרים הפרעונית ו7 הפרות הרזות 7 מעוררות הרחמים עולות מן היאור. יתכן ולא הייתה משמעות ל-7 השנים הרזות אילו עסק פסק הדין למשל בשאלה מה מעמדה של הלכת "אפרופים",מונח מיסטי הידוע ליודעי חן ומעורר סערה רבה אצל מומחים לדיני חוזים, אך כטבעם של מומחים לדיני חוזים סערת נפשם היא איטית ועוברת מדור לדור וספק אם מישהו זולתי "האגודה לגידול ירקות" או "אפרופים חברה לייזום ופיתוח", שהיו שותפים לפסקי הדין הללו היו מוזילים דמעה לו היה פסק הדין עולה מן היאור יחד עם 7 הפרות השמנות.

לא כך הדבר ביחס לבג"צ 1134/05, קו לעובד ואחרים נגד משרד הפנים, שעתרו כנגד הוראה מינהלית של משרד הפנים שקבע כי עובדת זרה הנמצאת בישראל כחוק ויש ברשותה רשיון עבודה כדין, אלא שאיתרע גורלה וילדה בתוך תקופת רשיון העבודה אומר לה שר הפנים תגורשי מישראל עם הילוד 6 שבועות לאחר הלידה ואת רשאית לחזור ללא הילוד שנולד לך, להותיר אותו, בפיליפינים, ברומניה או בכל ארץ אחרת ממנה הגעת להמשיך את תקופת עבודתך על פי הרשיון שבידך, שיכול להתארך 5 שנים או אף יותר. בכל אותה עת אין לה זכות לצאת מן הארץ ולהביא את ילדה או בתה אליה להיות בחיקה ולינוק את חלב האם שלה ולזכות בילדות שיש בה אמא ולכל המעוניין לדעת מה השפעתה הדרסטית של העדר אם בשנות הילדות המוקדמות ראה מאמריה של מלני קליין ויריבתה הגדולה אנה פרויד שבודאי ניתן להשאיל אותם מספרייתו המגוונת של שר הפנים. האופציות שהוראת גירוש הילוד הותירו בפני העובדת הזה, הבה נקרא לה אנה היו,
לא להיכנס להריון ולעתים כך להחמיץ את השעון הביולוגי המאפשר לידה.

להיכנס להריון באופן מקרי או מתוך הנחה כי הדבר לא יוודע ולהפיל את הילוד לאחר ששוטרי יחידת עוז האמיצים פרצו למטבחה המפואר של של נילי פריאל ותפשו אותה , מנקה את הסתימה בגורס האשפה, אהוד ברק ישב באותה עת בסלון ושתה ויסקי ולא ידע כי במטבח מתעגלת אנה, שלמעשה לא פגש אותה מעולם, אבל שוטרי העוז הבחינו בעינם המאומנת בהתעגלות החשודה מתחת לסינור המטבח המוכתם של אנה והובילו אותה אחר כבוד למחנה הגירוש ברמלה כמיועדת לגירוש לאחר לידה,

לבחור באפשרות המוצעת לה על ידי שר הפנים להפקיר את הילד אצל הסבתא מלני הקשישה או האחות חסרת הכל, ולדון אותה ילדות ללא אם.

ייאמר אגב כי חסד 6 השבועות שנתן שר הפנים לגירוש לאחר לידה, אינו בא מטוב ליבו אלא מסירובן של רוב חברות התעופה להטיס תינוקות בני פחות מ-6 שבועות, ועל גמל קשה להעמיס תינוקת בת פחות מ6 שבועות ולהניע אותה לפיליפינים. והנה מגיעה פרשה זו לשופטת פרוקצה, שרק מחמת הלצון התמים ומבלי רצון לפגוע חלילה בכבודה נכנה אותה לצורך העניין השופטת עליה פרעונה, והיא מתבקשת לדון בעתירת "קו לעבד", כנגד הוראת משרד הפנים הפרעוני בראשותו של של אלי שישקלי המכוונת לציבור מהגרי העבודה היהודים : "כל הבן הבכור היאורה תשליכוהו" יושבת השופטת עליה פרוענה על המדוכה 7 שנים, ולבסוף היא פוסקת ממש כלשונה של השופטת פרויקצה לאחר למעלה מ2000 שנה כי יש צדק רב בהוראה זו. מהגרי העובדה היהודים, גוזלים את מקומות העבודה מן המצרים הכמהים לעבוד בטיט ובלבנים או במטבחה של אשת פוטיפר, ויש צדק רב בהנחה כי לידת ילד למהגרת עבודה יהודית תעצים את רצונה להשאר בארץ הפרעונים כי אין חזקה מזיקת האם לילדה ועל כן השלכה אל היאור יש בה הצדקה פרגמטית וכלכלית, אלא שבסופו של דבר נכמרים רחמיה של עליה פרעונה על אותם תינוקות שלא חטאו והחטא יחיד שלהם הוא כמיהת אימן לילד והיא מבטלת את ההוראה. אלא שקשה להעריך כמה תינוקות כבר הושלכו אל היאור או אל אסלת השירותים במגורי הבושה בתחנה המרכזית הישנה, בהפלות ביתיות של ילדי העובדים הזרים , במהלך שבע השנים עד שגמל פסק הדין וניתנה ההחלטה. בקשה לצו ביניים שישהה את זריקת התינוקות ליאור סורב בתקיפות על ידי בית המשפט, ואיש אינו מוחה דמעה ואפילו נוצת הברווז משפילה ראשה בבושה.

 גלריה אחד העם 90

הספר גלריה אחד העם 90, שנות ה-80 פרי מחקרה של דליה מנור (הוצאת חלפ) מעלה  מן המצולות גלרית אחד העם 90, כספינה טרופה, מתוך ים של קרח ששמר עליה מפני שיני הזמן. אנחנו פותחים חדר אחר חדר, התחושה הראשונה היא של איזה אסון, טביעה פתאומית פגיעת טורפדו. משהו התרחש כאן, שולחנות הפוכים, מפות משולכות על הרצפה, כאילו נקרעו בתנועת יד אחד זעופה מן השולחן, אפילו שרידי סנדוויץ אבוקדו של איציק ורותי מרחוב שינקין הסמוך, מתגלגלים על הרצפה. כמה בדים מגולגלים נדחקו לצד כדי לפנות מקום לאיזו התגוששות גמלונית עילגת.

מה התרחש כאן אתה שואל את עצמך, התמונות בספר לא מפענחות את התעלומה, תמונות האנשים  שאיכלסו פעם את הגלריה ואין להם שריד ופליט בחדרים, נראים כצילומי משטרה מזירת הפשע. רובם ככולם הם צילומי "צלם אנונימי", סזגנון מיכל היימן, והם ממתינים לאיזו כותרת שתבהיר את המתרחש.   מי הוא זה הנעלם מן התמונה המצלם מאחורי העדשה של המצלמה המשטרתיחת. ואולי זהו הרוצח הסדרתי שחיסל את כל המלחים הטרופים ששהו אי פעם בגלריה אחד העם 90. האם אני צילמתי את התמונה בע"מ 14, מייסדי הגלריה: שרה חינסקי, אריה ברקוביץ, ורונית דברת, העדר מוחלט של פוקוס עלול להסגיר אותי כצלם והתמונה התמוהה בע"מ 4 , מי הם קובץ האנשים הללו, ביניהם משה גרשוני זקוף מחייך ולידו ארם גרשוני בנו נער מתבגר ופתאום בלי שום סיבה במוקד התמונה גבוה מעל כולם  חזי לסקלי יפה כאל יווני.  גלריה אחד העם 90 יותר משהייתה גלריה הייתה זירת התגוששות ילדותית, לא מושחזת, לא מתוחכמת, מבוהלת מאחד רפי לביא שהציץ מדי פעם, מבעד לחלון במכנסי ההתעמלות שלו והכרס שהבריחה את כולם אל השירותים הזעירים.

הגלריה התחילה במכתב של עו"ד שכתבתי בעצמי לחשמלאי שהתקין את מערכת החשמל בגלריה, טרוצקיסט קיצוני חסר כל ידע בחשמל, שבכל ביקור בגלריה המוקמת מצאתי אותו קורא איזה ברושורים מהפכניים עד  שעזב באמצע לאוסטרליה, בעקבות תיירת זרה,  בטח אריה ברקוביץ זוכר את שמו. על פי בקשת אשתי דאז, גרושתי בהמשך והמלאך השומר עלי במרומים שרה חינסקי, רשמתי את העמותה ואיימתי על החשמלאי, וכתבתי את חוזה השכירות והזיכרון העיקרי שיש לי מן הגלריה הוא של פחד מצל המדרשה לאמנות של רפי לביא ויאיר גרבוז, של פילוגים וריבים, של שנאה יוקדת ושוב פחד משתק לכוהנת הגדולה של האמנות דאז שרה ברייטברד ששרה סגרה איתה את החשבון במאמר "שתיקת הדגים". מה בדיוק התרחש שם, בריחה מבוהלת, שריפה, או רוצח סידרתי, קשה ללמוד מן הספר.

המאמר המרכזי של דליה מנור, שיש בו את היסודות הנכונים של  מערכת הכוחות שפעלה על הגלריה הוא חסר לחלוטין הבנה של האנשים והדמויות שפעלו במקום. המאמר "המתיישבים החדשים: אחד העם פינת שינקין" המנסה לבנות היסטוריה אנתרופולוגית של הגלריה ורחוב שינקין של יערה בר און, שהייתה כנראה מזכירת הגלריה (אני לא זוכר אותה) כך לפחות על פי הכיתוב מתחת לתמונה היחידה בספר, שלא נראית כתמונה משטרתית בע"מ 98, הפותח במילים האומרות הכל : "הגעתי לשינקין מהקיבוץ בדרך עברתי "במבצע שלום הגליל". איך הצלחת יערה לדחוס את כל הבולשיט התל אביבי בשפורפרת מיונז אחת, קיבוץ, שלום הגליל. המאמר מנסה לייצב מיתוס ילדותי של מעין גריניץ וילאג' כי רחוב שינקין נולד ממתיישבים חדשים שהגיעו מהקיבוצים ומירושלים, הכותבת מפזרת שמות כמנו קונפטי אפרפר בחתונה שהפכה להלוויה. מי לא נמצא שם, פיליפ רנצר, פלסטיק פלוס, תנובה, שהייתה אכן קיימת במורד רחוב שינקין, והגישה מרק ירקות שדומה לו לא מצאתי בשום מקום, וחנן דירקטור, אילנה הרשנברג, והנס פלדה, ויעל גבירץ והמסיבות של מנו, ונחום טבת, ואיזה עדלאידע נשכחת ברחוב שינקין, העולה בחדווה מן הזיכרון של יערה בר און מאובקת ואנאכרוניסטית כאילו הייתה לא פחות מהעדלאידע של ברוך אגדתי. מה היינו עושים בלעדיכם הירושלמים הקיבוצניקים ובעיקר מבצע "שלום הגליל"  

מה נותר מכל זה? , שינקין היום הוא רחוב של נעלי פומה, נעלי גזית. האוזן השלישית שעוד הצליחה למקד איזה צליל שנקינאי דק עברה מזמן לקולנוע מקסים, השריד האחרון מלבד קפה תמר ל"שיינקין", הייתה חנות הספרים חותם, שאולי הזכירה באסוציאציה רחוק את חנות המאה העשרים של תמי מברגר, חנות הספרים כי טובה שהייתה אי פעם בתל אביב,  נסגרה לאחרונה והתחלפה בחנות אופנתית לנשים מתילדות, ואני חושש שקפה צנטראל שנפתח דווקא דלת ליד דלת ל"איציק ורותי" עוד עלול לגרש אותם מן המקום, ומה הוא רחוב שינקין ללא חנות חותם, על כך כתבתי היקו שזו ההזדמנות לדחוף אותו שוב אל הפוסט:

 שען שאף פעם לא נמצא,

חומוס אכרם בלי פותנה,

מעבר חצייה שאיש אינו מציית לו

קפה תמר בלי עמוס לביא,

מכבסה בלי קצף,

חנות חותם, בלי העיתון דבר

בלי 4 ספרים במחיר אחד

איציק ורותי בלי איציק ורותי,

ומה יקרה עכשיו להייקו

של מאיה בזרנו:

"בחנות הספרים הקטנה חותם

מה דוחה חיוכי החביב

לסופר המנוול המצליח"